נוכחות מטוסי קרב מצריים במדינות המפרץ הם כ-"קוץ בעיני איראן". מה יקרה אם ישתתפו בסיכול מתקפה איראנית?
השאלה האם איראן תתקוף את המטוסים המצריים במקרה של חידוש הלחימה עם ישראל ומצרים היא מורכבת, שכן המדיניות האיראנית הנוכחית (נכון למאי 2026) מנסה להלך בין הטיפות: מצד אחד, אזהרות מפני "נוכחות זרה" באיחוד האמירויות, ומצד שני, ניסיון לשמר יחסים דיפלומטיים תקינים עם מצרים.
ניתוח המצב והשיקולים האיראניים:
העמדה האיראנית הרשמית
- גינוי הנוכחות כ"כוח זר": איראן אכן הגדירה את פריסת מטוסי ה"ראפאל" המצריים באיחוד האמירויות כ"נוכחות של כוחות זרים" המערערת את היציבות האזורית. לטענתה, ביטחון האזור צריך להישמר על ידי המדינות הגובלות בו בלבד, ללא התערבות חיצונית.
- הבחנה בין מצרים לישראל/ארה"ב: למרות הגינוי, גורמים איראניים רשמיים הבהירו כי היחסים עם מצרים מבוססים על "כבוד הדדי" וכי הגינוי הכללי נגד "כוחות זרים" מכוון בעיקר נגד נוכחות אמריקאית וישראלית. ראש הנציגות האיראנית בקהיר אף ציין כי איראן אינה מתנגדת לצעד המצרי כשלעצמו, כל עוד מצרים לא תיגרר לסיוע ישיר לישראל.
האם איראן תתקוף את המטוסים המצריים?
במקרה של לחימה, ההחלטה האיראנית תלויה במידה רבה בתפקיד שימלאו המטוסים המצריים:
- תפקיד הגנתי: מצרים הצהירה כי המטוסים נפרסו כדי לסייע ב"פעולות הגנה" של איחוד האמירויות מפני תקיפות כטב"מים וטילים איראניים. אם המטוסים יעסקו רק ביירוט איומים מעל שמי האמירויות, איראן עשויה להימנע מתקיפה ישירה שלהם כדי לא לפתוח חזית מלחמתית ישירה מול מצרים.
- סיוע לישראל או ארה"ב: הקו האדום של איראן הוא שיתוף פעולה מצרי עם ישראל או ארה"ב בתקיפות נגד איראן. איראן איימה כי כל מדינה שתשתף פעולה עם ישראל או תאפשר שימוש בשטחה/כוחותיה לתקיפה נגדה, "תישא באחריות".
- הרתעה הדדית: איראן מודעת לכך שתקיפת כוחות מצריים עלולה להוביל לאיחוד של מדינות ערב נגדה, צעד שיבודד אותה פוליטית וכלכלית באופן חסר תקדים.
לסיכום: נכון לעכשיו, איראן רואה במטוסים המצריים איום פוטנציאלי ו"נוכחות זרה" לא רצויה, אך היא משקיעה מאמצים דיפלומטיים כדי להבטיח שמצרים תישאר מחוץ למעגל הלחימה הישיר. תקיפה איראנית על מטוסים אלו צפויה רק אם הם ייקחו חלק פעיל במבצעים התקפיים נגד שטחה של איראן בשיתוף עם ארה"ב או ישראל.
במקרה של יירוט כטב"מים איראנים תוקפים בשמי האמירויות….
יירוט כטב"מים איראניים על ידי מטוסי קרב מצריים בשמי איחוד האמירויות נחשב בעיני איראן לא רק כ"תפיסת צד", אלא כהתערבות אקטיבית המערערת את היציבות האזורית. למרות שאיראן מנסה לשמר ערוץ דיפלומטי מול קהיר, התבטאויותיה האחרונות (מאי 2026) מצביעות על קו נוקשה כלפי כל פעולה צבאית נגדה, גם אם היא מוגדרת כ"הגנתית".
להלן ניתוח המשמעות של פעולה כזו בעיני טהראן:
- הגדרת הפעולה כ"ערעור יציבות": איראן הבהירה כי היא רואה בביטחון המפרץ עניין למדינות האזור בלבד. יירוט אקטיבי של כטב"מים על ידי מצרים יפורש כחריגה מהסטטוס-קוו וכניסיון מצרי לכפות סדר ביטחוני חדש בחסות איחוד האמירויות, צעד שטהראן הגדירה כ"לא מקובל".
- חציית ה"נייטרליות" המצרית: בעבר מצרים נמנעה מיירוט טילים וכטב"מים איראניים שנעו לעבר ישראל, ובכך שמרה על סוג של נייטרליות. יירוט כטב"מים בדרכם לאמירויות נתפס כשינוי מדיניות מהותי – ממעמד של "ידידה" לכזו שפועלת באופן אקטיבי לסיכול יכולותיה הצבאיות של איראן.
- התגובה האיראנית הפוטנציאלית: איראן כבר הזהירה כי כל מדינה שתשתף פעולה עם "התוקפנות נגדה" או תאפשר שימוש בכוחותיה לסיכול פעולותיה, "תישא באחריות". למרות זאת, איראן נזהרת מתקיפה ישירה של מטרות מצריות כדי לא לגרום לאיחוד רחב של 22 מדינות ערב נגדה, מה שעלול להוביל לבידוד מדיני וכלכלי מוחלט.
- המניע הכלכלי כגורם מחמיר: בטהראן מבינים שההתקרבות הצבאית בין קהיר לאבו דאבי נובעת בחלקה מהסיוע הכלכלי הנרחב (כ-35-40 מיליארד דולר) שהזרימה איחוד האמירויות למצרים. לכן, יירוט כטב"מים ייתפס בטהראן כהוכחה לכך שמצרים "מכרה" את מדיניות החוץ שלה לטובת האינטרסים של האמירויות ובעלות בריתן במערב.
לסיכום: עבור איראן, יירוט כטב"מים על ידי מצרים הוא הוכחה לכך שקהיר בחרה צד במאבק האזורי. בעוד שהדיאלוג הדיפלומטי עשוי להימשך כלפי חוץ, במישור המבצעי מצרים תסומן כחלק ממערך ההגנה האזורי העוין את איראן.
