א-שארק אלאוסאט: איזה עתיד לאזור יש עם ישראל?

ב-1990, זמן קצר לאחר הפלישה לכווית, הטילה החלטה 661 של האו"ם אמברגו בינלאומי מקיף על עיראק של סדאם חוסיין. כך נאסר על "ארץ הנהרות" לייבא ולייצא נפט – מקור הכנסתה העיקרי – והוטלו עליה מגבלות פיננסיות ומסחריות קשות.

החלטה זו הוסיפה על עריצותו הייחודית של סדאם כלפי עמו גם את עוניו של העם הזה ואת השמדת המעמד הבינוני שלו. אולם ב-2003 החליטה וושינגטון לפלוש לעיראק, וטענה כי פלישתה היא הקדמה לבניית מודל דמוקרטי בה. אלא שהדמוקרטיה, הנבנית על ידי מעמד בינוני, לא מצאה בעיראק מעמד בינוני שיבנה אותה.

מטבע הדברים, הליקויים בתנאים לדמוקרטיה באותה מדינה אינם מסתכמים רק בסנקציות הלא-צודקות. אך האחרונות הן דוגמה למדיניות התורמת לערעור התנאים לעתיד שאותו היא מבטיחה, או לפחות טוענת להבטיח.

מדיניות זו – אם נכון לכנותה "מדיניות" – משמעה אלימות ואכזריות קיצוניות המענישות את הקורבנות באופן קולקטיבי. היא מוכתבת על ידי תגובה יצרית ופרימיטיבית שאין בה מקום לחישוב של המחר, או לחיים משותפים עם אויב ההווה. וזה בדיוק מה שישראל עושה במלחמתה נגד ההשפעה האיראנית באזור.

הכותב של שורות אלו אינו זקוק להוכחות כדי להראות את הסכמתו לצורך להיפטר מההשפעה המדוברת על כל שלוחותיה, ובמיוחד חזבאללה הלבנוני. אך העוינות המוחלטת המכלה כל דבר בדרכה, ומותירה מאחוריה הכל כערבה שוממת, הורסת למעשה את המרחב שבו צומח העתיד ושבו צומחת הפוליטיקה. האם הישראלים מדמיינים שיזכו "בלבבות ובמוחות" של בעלי הבתים שנהרסו וגולחו, ושל הערים והעיירות ששורחו לאדמה? או שמא הם באמת יכוננו שלום עם מדינות שמהן ניטלו – בכוחה של אלימות טהורה – כל עוצמה, לגיטימיות או אמינות?

נכון שהכורח דוחף רבים כיום לתמוך במשא ומתן ישיר ובצעדים ועמדות דומים שאין מהם מנוס. אולם האלימות עשויה להצליח לכפות את הכורח ולהפוך אותו לברירת המחדל היחידה, אך היא אינה מצליחה לרומם אותו לכדי בחירה חופשית שעליה נבנה אזור שוחר שלום המגרש את השנאה.

במסגרת ההסבר – ולא ההצדקה – ניתן להתעכב על הסיבות שדחפו את הישראלים לרמה כזו של "פראות רצחנית":

ראשית, והיא הסיבה הישירה: מתקפת ה-7 באוקטובר 2023, במיוחד כשליוו אותה לא מעט צהלות ושבח. המתקפה, שלא התרחשה בשטחים שכלולים בהחלטה 242, שכנעה רוב ישראלי מכריע כי למדינות השכנות אין כלפיהן אלא כוונה של השמדה, שרק חולשת היכולת מונעת ממנה להפוך לרצח עם. כשמוסיפים לכך את "אחדות הזירות" ושתי מלחמות הסיוע (ואחר כך דיברנו על "תוקפנות ישראלית על לבנון"!), ההנחות הגרועות ביותר אוששו.

כך, לשיטת הישראלים, לא נותר מול כוונת ההשמדה אלא להשמיד את תנאי החיים במדינות השכנות כערובה להגנה עצמית, בעוד שכל רצון לשלום ולמחשבה על עתיד משותף עם אותן שכנות הולך ומצטמצם.

שנית, גורם המחזק את הרגשות שהצית ה-7 באוקטובר: עקרון ההכרה, כלומר אישור הקיום או שלילתו כהוצאה להורג מוסרית. עד הסכם אוסלו ב-1993, הישראלים לא הכירו בעם פלסטיני, והערבים – למעט המדינה המצרית – לא הכירו בישראל. עם אוסלו, ישראל הכירה באש"ף כ"נציג העם הפלסטיני", בהתאם ל"מכתבי ההכרה" ההדדיים בין יאסר ערפאת ליצחק רבין. לאחר מכן בא הסכם השלום בין ישראל לירדן, ומאוחר יותר הסכמי אברהם. אך הכרה במובנה העמוק יותר, העממי והתרבותי, לא התרחשה – לכך תרמו המאמצים של איראן, סוריה של אסד והפלגים הכפופים להם, והספרות שהפיצו וקידמו.

בעוד שהשלום נותר "קר" במקומות שבהם היה שלום, ההפללה וההאשמה בבגידה המשיכו לכתר את הנורמליזציה. ביטויים כמו "הישות המזויפת" וכדומה המשיכו להזכיר את הסיסמה ההיסטורית על "שחרור פלסטין", אשר תרגומה לדם שקול למאות אלפי הרוגים. באשר לתיאור "ישות קולוניאלית מיישבת", הוא לא עשה דבר מלבד להשליט את העבר על העתיד ולשלול את הפוליטיקה לטובת מהות פגומה ששום דבר אינו יכול לשנות.

סיבה נוספת היא שהמדינות הערביות הרלוונטיות, ובעיקר לבנון, הפגינו אוזלת יד מספקת בריסון מעשי אלימות חוצי גבולות המאיימים על ביטחון השכנה. על כך מעידה היסטוריה שמתחילה בשנות ה-60 ו"הסכם קהיר", ומגיעה לשיאה עם חזבאללה והפיכתו למעין מדינה חזקה מהמדינה עצמה.

כך נדחפה ישראל מהגנה עצמית, אחרי מתקפת ה-7 באוקטובר, למדיניות של פראות, כשהיא בטוחה בתזוזה הימינית הגוברת שעברה על החברה שלה בעשורים האחרונים – תזוזה שלא היינו חפים מאחריות לגרימתה.

ישראל עשויה לצאת מנצחת מהמבוכים המדממים הללו. אך בהיסטוריה נהוג להביא כמשל את ג'ינגיס חאן במאה ה-13, שהחריב ערים מרכזיות במרכז אסיה, כמו נישאפור ומרו, הרס בהן את החקלאות ומערכות ההשקיה, ואז ישב מנצח על לא כלום ועל אף אחד.

האומללות הזו עשויה להיות העתיד של כולנו באזור האומלל הזה. ( קרדיט: א-שרק אלאוסאט – תרגום מקצועי : ערוץ הדסה אקספרס בטלגרם)

קרדיט: רשתות חברתיות