הרובע היהודי בביירות… היסטוריה נשכחת וזיכרון מלא תהיות . ספר חדש סוקר את העבר המפואר

בספרה "כאשר האורות במרפסות היהודים בוואדי אבו ג'מיל כבו", שיצא לאור בהוצאת הספרים ריאד אל-רייס בביירות, מתעדת נאדה עבד אל-סמד את חייהם של יהודי ביירות, שרובם התגוררו ברובע היהודי ואדי אבו ג'מיל במרכז ביירות, שנודע בעבר בשם "ואדי אל-יהוד" (עמק היהודים). הספר מבוסס על אירועים אמיתיים, המוצגים בסגנון נרטיבי שאינו משנה את מהות סיפוריהם של אנשים שבאמת התקיימו וחיו בחיקה המחבק של ביירות הבירה, על כל קהילותיה, דתותיה, כתותיה ואמונותיה המגוונות.

ספר זה הוא מסמך חשוב, המכיל אירועים היסטוריים שאולי אינם מוכרים לרבים מאיתנו, אותם מספר המחבר בצורה חלקה, מרתקת ומהנה. יתר על כן, תיאורי חיי החברה של המחבר, תוך הדגשת התכנסויות וכישלונות כאחד, כוללים פרטים על חיי היומיום של כל אחת מהקבוצות המרכיבות אותו. זהו ספר על מקום שהיה לו סיפור, ועל אנשים שחיו ואז נעלמו. יהודי לבנון, במובן האמיתי, הפכו לחלק מהעבר ולחלק מהזיכרון רק לאחר שהיו חלק פעיל בחיי הלבנונים ובכלכלתם, בתקופה שבה הם נשרפו במערב. המחבר מסכם כי שורשיהם של יהודי ביירות היו כלכליים, לא קיומיים. כאשר הסכסוך האזורי הפך למבחן נאמנות, הקהילה התאדה במהירות מדהימה.

מקור ופריחה

"ספרי לי עלייך שוב, תזכירי לי, הציתי מחדש את אש הכמיהה בליבי ובעיניי", מלמלה ליסה, יהודייה משכונת אבו ג'מיל, ופנתה לאחד התושבים: "מי שלא אוהב את אום כולתום , משהו בחייו חדל להיות שלם".

במילים אלו, גדושי רגש ונוסטלגיה , מציבה אותנו הסופרת אל מול שלב החיים בלב ביירות, ומאשרת שמה שראתה או שמעה לא היה רק ​​דמיון, אלא עולם גדוש באירועים יומיומיים. דרך ההיסטוריה שבעל פה של יהודי ביירות בוואדי אבו ג'מיל, היא מתחקה אחר מה שקרה ומה שהיה, ומנסה להביא שכבות טבולות בזיכרון העיר אל פני הספרות וההיסטוריה. ידוע היטב שרוב יהודי העמק היו ממוצא סורי, מחאלב ודמשק, בעוד שמספר קטן יותר הגיע, בזמנים שונים, מעיראק, איראן, טורקיה ויוון – במיוחד מאיזמיר, טהרן, סלוניקי, איסטנבול ובגדד – והפכו את ואדי אבו ג'מיל לביתם. סמטאות העמק הצרות והצפופות משובצות בבתים קטנים בני שתיים או שלוש קומות, מקובצים סביב חצרות קטנות בסגנון צרפתי, ומנוקדות בערוגות פרחים שלעתים קרובות הגדירו את גבולות הבית והסתירו את הנוף אל פנים הבית. הקהילה היהודית חוותה את שיאה בשנות ה-20 של המאה ה-20, כאשר ל"קהילה הישראלית" היו שלושה נציגים בגופים הבחירות של ערים ועיירות לבנוניות: אברהים פביה, אברהים אל-חכים והרון פרחי. כמו כן, הייתה מועצה יהודית שעסקה בענייני יהודי לבנון. יתר על כן, ריכוזם בעמק אבו ג'מיל היה בחירה כלכלית, ולא בחירה כפויה, בניגוד לדימוי הסטריאוטיפי של "גטו".

שמות שנשכחו

במקביל לנכבה של 1948 (מלחמת העצמאות), גברה ההגירה היהודית ממדינות שכנות ללבנון, מה שהפך אותה למדינה הערבית היחידה שבה גדלה האוכלוסייה היהודית לאחר הנכבה. בין המגיעים החדשים היו מוסא, בנו של סוחר נייר יהודי איראני, שהפך במהרה לספק הנייר העיקרי עבור אגודות ומוסדות יהודיים, ולאחד הסוחרים המובילים בשוק המקומי; חי, סוחר בדים מאיראן; יוסף פרחי; סלים טראב; ד"ר חוסני שמס, המכונה "רופא העניים"; סלים מזרחי, מהגר קומוניסטי מעיראק, שנהרג בשנת 1991 מפגיעת טילים עיראקית נגד ישראל; מוסא זיתוני, סוחר בדים עיראקי בשוק סורסק, וקומוניסט נלהב שגורש מהמפלגה הקומוניסטית בשל היותו יהודי. לעומת זאת, מספר היהודים שהיגרו לישראל בתקופה זו היה קטן, בתוך קהילה יהודית הולכת וגדלה בלבנון, במיוחד כאשר חבריה הצטרפו לעולם הפיננסים, העסקים והעיתונות.

הספר מזכיר מספר יהודים שמילאו תפקידים חשובים בממשלת לבנון, ביניהם נוהא, יהודייה שכיהנה כמנכ"לית, ואליאס באסל, שהגיע לדרגת אלוף משנה בכוחות הביטחון הפנימיים של לבנון. הספר מזכיר גם עובדי ממשלה נוספים. בין משפחותיהם הבולטות ביותר נמצאות משפחות עבאדי, כהן, סרור, ספרא ומיטה, וכן משפחות ששון, וזילכה.

עזיבה שקטה

הכרזת הקמת מדינת ישראל סימנה נקודת מפנה משמעותית בהגירה היהודית. ב-14 במאי 1948 הדהד קולו של שדרן מה-BBC בוואדי אבו ג'מיל בבתים, כשהכריז על הכרזת מדינת ישראל על ידי היהודי הפולני דוד בן-גוריון (1886-1973), ראש ממשלת ישראל הראשון. באותה תקופה, רחובות וכבישי העמק היו שוממים; כולם נשארו בבתיהם. קרבות עזים השתוללו בארץ ישראל, ותמונות של הרוגים ושל פלסטינים נמלטים ברגל שלטו בדפי הפרסומים מאותה תקופה. אלה היו תמונות של אנשים עוזבים, פניהם מבועתים ממה שראו.עם המהומה באזור, התרחשה יציאה יהודית גדולה לאחר מלחמת 1967. בעקבות פרוץ מלחמת האזרחים בלבנון בשנת 1975, הרב הראשי האחרון של לבנון, שהוד שרם, עזב בשנת 1978. מרפסות ואדי אבו ג'מיל בביירות השתתקו בהדרגה, אך לבסוף הן כובו בשנת 1975.

הספר מזכיר כי חלק מהיהודים שעזבו את לבנון התעקשו שעזיבתם לא נבעה מרדיפות, אלא מחשש להשלכותיו של סכסוך גדול יותר ממדינת לבנון ומיכולתו של העם הלבנוני להתמודד עמו. רבים נזכרו במנהגיהם של אנשי ואדי אבו ג'מיל ובחייהם ה"מתוקים", ברוכלי הרחוב, בשוק הירקות, בשווקים, ברחובות הצרים של ואדי אבו ג'מיל, ובסמטאות הקרויות על שם המשפחות שחיו שם: סמטת אל-מן, סמטת אל-פרחי, סמטת אל-מזרחי ואחרות. ( אלמג'לה)

קרדיט: ויקיפדיה