האם המערב מבין את כללי המשחק?

האם המערב מבין את כללי המשחק?
המונח "תַקִיַה" (تقية) הוא אחד המפתחות להבנת ההתנהלות של ההנהגה האיראנית עד היום.
במקור, התקייה היא עיקרון שיעי שנולד מתוך מציאות של רדיפה: כאשר אתה מיעוט נרדף, מותר לך להסתיר את אמונתך, לטשטש כוונות ואפילו לומר דבר שאינו אמת, וזאת כדי להגן על עצמך או על קהילה שלמה.
זה לא נתפס כהונאה, אלא כהישרדות.

אבל מה שהתחיל ככלי הישרדות של מיעוט, הפך באיראן של המהפכה לכלי מדיני.
המנהיג העליון עלי ח׳אמנאי ראה ב"תקייה" כלי אסטרטגי שמטרתו לקנות זמן, לבנות כוח, ולהפתיע את היריב ברגע הנכון.
הוא נשען כאן על תקדים מההיסטוריה האסלאמית: האימאם חסן, נכדו של מוחמד, בחר בהסכם שלום זמני לא מתוך כניעה, אלא מתוך חישוב קר.

וכשחוזרים לשנת 1979, הכול מתחבר. ממשל ג׳ימי קרטר האמין שהוא מתמודד עם מנהיג דתי שיביא יציבות.
ח׳ומייני, שישב בגלות בפריז, ידע בדיוק מה המערב רוצה לשמוע והוא סיפק את זה: הבטחות לרגיעה, מסרים של אחריות, רמזים לשיתוף פעולה.
אבל לאחר חזרתו לאיראן, המציאות השתנתה בן לילה:
ממשטר פרו מערבי לתיאוקרטיה מהפכנית, ומהבטחות לרגיעה לתפיסה של בני ערובה בשגרירות האמריקאית למשך 444 ימים.
בדיעבד, ח׳ומייני עצמו הודה שחלק מהמסרים הללו היו בגדר "תקייה". לא שקר לשם שקר – אלא כלי להשגת מטרה.

ולכן, התקייה היא לא רק מושג דתי עתיק, אלא מפתח להבנת דפוס חשיבה. היא מאפשרת לקרוא אחרת הצהרות פומביות, לנתח אחרת משא ומתן, ולהבין כיצד ייתכן פער כל כך גדול בין מילים למעשים.
עבור הקורא הישראלי, זה אולי נשמע כמו תחבולה. עבור ההנהגה האיראנית זו תפיסה מושרשת של הישרדות, כוח וניהול סיכונים.

ואולי הלקח המרכזי שכדאי שניקח מכל הסיפור הזה הוא שלא כל הצהרה פומבית היא בהכרח שיקוף של כוונה אמיתית.
נכון, המערב לא תמיד מבין את כללי המשחק ואת מה שמסתתר מאחורי הדברים.
תַקִיַיה, כבר אמרנו…

השאלה שעלינו לשאול את עצמנו היא אם גם היום אנחנו באמת שומעים את מה שנאמר או את מה שנוח לנו לשמוע?

קרדיט: הערוץ של עידית      קרדיט לתמונה: ויקיפדיה – רשתות חברתיות