“אל-דיאר” – מה טום ברק מסתיר מאחורי סדרת הצהרותיו האחרונות?

ההצהרות של שליח ארה”ב טום ברק בימים האחרונים אינן רק הצהרות תקשורתיות חולפות, וגם לא ניתן לפטור אותן כחלק מהרעש הפוליטי המלווה בדרך כלל פעילות דיפלומטית באזור. כבר מהופעתו הראשונה היה ברור שהוא מדבר מעמדה שחורגת מתפקידו של שליח מסורתי, וכי מסריו נושאים יותר מתיאור או ניתוח גרידא, והסתירו גישה אמריקאית חדשה הנבחנת בשקט כלפי חיזבאללה, בסיס התמיכה שלו ותפקידו בלבנון ובסוריה.

וברק לא אימץ את הרטוריקה האמריקאית המסורתית שהלבנונים התרגלו לשמוע בכל פעם ששמה של חיזבאללה מוזכר. הוא לא תקף, לא נופף בסנקציות ולא השתמש בשפה מאיימת במפורש. במקום זאת, הוא נקט בנימה רכה, עמוסה בהשלכות “ציוויליזציוניות” ו”גיאופוליטיות” המחברות את לבנון וסוריה במסגרת אחת, וממקמות את תפקידו הצבאי והפוליטי של חזבאללה בהקשר של ארגון מחדש של כל הנוף האזורי, על פי מקורות לבנוניים הנמצאים בקשר עם הממשל האמריקאי. מקורות אלה סבורים כי שפה חדשה זו אינה ספונטנית, אלא נושאת כוונות ברורות: לאמוד את הדופק של המפלגה ואת זה של הבסיס שלה, ולהכין את דעת הקהל הלבנונית לשלב אחר, כזה שאולי לא יהיה עימותי, אך גם לא יהיה נוח למפלגה.

מקורות מצביעים על כך שעיתוי ההצהרות הללו מגלה רבות, בעולם העומד בפני חלוקה מחדש של השפעה בהתאם להבנות בינלאומיות שטרם התגבשו במלואן. וושינגטון בחרה בשגריר ברק, המקורב לנשיא טראמפ, לשלוח איתותים עקיפים, מבלי שאותות אלה יהפכו לעמדות רשמיות שיחייבו אותה או יביישו את בנות בריתה, לפחות לעת עתה.

קרדיט: מתוך שידורי אלערביה

בהקשר זה, נראה היה שברק בוחן את גבולות התמרון של חיזבאללה. הוא דיבר על עתיד הדרום, הצורך לשלוט בגבולות, וניסוח הסדרים חדשים שהמפלגה עשויה להיות “חלק מהם, או שעשויים להיות מוטלים עליה”. דבר זה עורר את החוגים להעלות שאלות מהותיות: האם המפלגה מוכנה לקבל הגדרה מחודשת של כללי הפתיחה לעימות? והאם היא יכולה להיכנס להבנות רחבות יותר הכוללות את סוריה ולבנון במסגרת אמריקאית? החוגים רומזים על ערוץ הדיון המתנהל במרכזי קבלת ההחלטות האמריקאים.

אבל מה שבולט יותר, על פי מקורות, הוא שדבריו של ברק נופלים במסגרת של לחץ רך. הוא אינו רוצה עימות גלוי עם המפלגה, אלא מבקש להגביל בהדרגה את תפקידה על ידי יצירת סביבה פוליטית לבנונית המקבלת את הרעיון שתפקיד המפלגה אינו יכול להישאר כפי שהוא, ושהשלב הבא יכפה עליה “שינויים מרצון או כפויים”, אך מבלי לעורר את רגישות קהל הנאמן לחיזבאללה או לדחוף אותו לנוקשות.

בינתיים, מקורות מגלים כי לדבריו של ברק היה ממד אזורי ברור, שקשר את עתיד המצב בלבנון למה שקורה בסוריה, והציב את חיזבאללה בתוך משוואה זו, מה שמרמז כי וושינגטון מכינה מסגרת להסדר כפול הכולל את שתי החזיתות יחד, שאחד מעמודי התווך שלו הוא הבאת הצד למשא ומתן עקיף על תפקידו האזורי, או אף דחיפתו לקבל הסדרים ביטחוניים-כלכליים שוושינגטון היא חלק מהם.

קרדיט: מתוך שידורי א-שרק

מקורות מוסיפים כי דבריו של ברק מצביעים על כך שהשלב שלאחר מלחמת עזה יפתח פתח לתמורות משמעותיות באיזונים האזוריים, וכי חיזבאללה יהיה חלק משינויים אלה, בין אם באמצעות לחץ, הבנות או יצירת מציאויות חדשות בשטח. האמריקאים מבינים שכל הסדר בדרום לבנון או בסוריה לא יהיה בר-קיימא אם חיזבאללה יישאר מודרים או אם תפקידו הצבאי והפוליטי יתעלם.
בסופו של דבר, דבריו של טום ברק אינם נראים כניתוח בלבד של הנוף האזורי, אלא כניסיון מחושב להכין את הזירה הלבנונית, ואולי האזורית, להבנה שתפקידו של חיזבאללה שונה וכי ארצות הברית בחרה בדרך של “לחץ שקט” במקום עימות ישיר. לכן, השאלה האמיתית אינה עוד: מה אמר ברק? אלא, מה וושינגטון מכינה באמצעות ברק? וכיצד יגיב חיזבאללה לאיתותים אלה? וחשוב מכל, היכן ניצב השגריר מישל עיסא בתוך כל זה, בהתחשב בהכחשתו כל ידיעה על “שינויים”? וחשוב מכל, האם הפילוג בדעת הקהל האמריקאי מתחיל לצוץ בפומבי?

קרדיט: 06 ניוז      קרדיט לתמונות: ויקיפדיה