ההתנקשות באל-טבטבאי : הודאה על סיום עידן המבצעים החשאיים של חיזבאללה. משמעות !
הפרברים הדרומיים לא זועזעו מפיצוץ דירה או מכונית, אלא ממשהו שדמה לנפילתה של תקופה שלמה. ברגע שאבו עלי אל-טבטבאי נפל , לא רק אדם אחד נהרג, אלא שהמסך העבה ביותר במבנה של חיזבאללה (מסך הצל) נקרע.
האיש שאמור היה לחיות הרחק מעיני הציבור, הרחק מעיני הציבור, הרחק מדמיון הציבור, מצא את עצמו בלב אירוע שחשף את כל מה שניסתה המפלגה לבנות במשך עשרות שנים. כאשר סגן המפקד של ארגון שנבנה על סודיות מוחלטת נהרג, אין זה אומר שהאויב הגיע אליו; זה אומר שהוא היה שם כל הזמן, צפה מבפנים, נושם את האוויר ממש של אותה מערכת.
אם האדם מספר 2 נהרג בדיוק כזה, פירוש הדבר שהאדם הראשון עצמו חי כעת במעגל בעל חשיפה חסרת תקדים, שמעמדו אינו מוגן עוד כפי שחשב, ושכל שכבות ההגנה שהקיפו אותו אינן אלא וילונות נייר מול עין הרואה הכל.
התקיפה לא הייתה פעולת התנקשות, אלא פעולת הארה. ישראל לא תקפה מטרה, אלא הדליקה את האור בתוך חדר חשוך שחוקיו נבנו על ההנחה שחושך הוא הגנה.
ברגע שהמקום הואר, כל מה שהחבורה חשבה שהוא מוסתר (שבילים, קווים, מקומות, תנועות ושמות שאף אחד לא היה אמור לדעת) נחשף. ההלם הורגש יותר על ידי אלו שבפנים מאשר על ידי אלו שבחוץ; המיתוס שאנחנו יודעים עליהם יותר ממה שהם יודעים עלינו קרס לפתע לאמת גלויה שאומרת: הם ידעו יותר ממה שאנחנו יודעים על עצמנו.
בתוך כל המהפך הזה, פרסם עמאר הצהרה מקפיאה: “ההתנגדות פועלת בחוכמה ובסבלנות מירביות ותקבע את הזמן המתאים להתעמת עם האויב”. הצהרה זו, שעוברת ליד המאזין הממוצע כאילו הייתה נאום רגוע, זועקת באוזני יודעי דבר, משום שאינה נאום של כוח, אלא נאום של מישהו הזקוק לזמן, שהופתע מהיקף הפירצה, ומנסה לקנות זמן כדי לבנות מחדש את החומות הפנימיות שקרסו לפתע על גבי משרדי ההנהגה.
חוכמה כאן אינה אופציה, וסבלנות אינה מעלה; שתיהן מהוות כיסוי למצב הדורש הערכה מחודשת מלאה (מי הפר מה? מי ראה את מי? מי דיבר יותר ממה שצריך?).
התקיפה לא רק חשפה את מיקומו של אל-טבטבאי, אלא גם חשפה שרשת התקשורת שמשרתת את תנועת ההנהגה אינה איתנה עוד כפי שחשבו יוצריה, שהנתיבים שנחשבו בטוחים נחשפו במשך חודשים, וכי מערכת ההגנה שהמפלגה מתגאה בה אינה אלא חזות שברירית שבוחנת את עצמה רק כשמגיע רגע האמת.
כל זה גרם לרעידת אדמה בתוך החדרים הסגורים שאת לחישותיה איש לא שמע: חקירות פנימיות, חשד הדדי בין חוגי הביטחון, שרטוט מחדש של המבנה, ופנים שבטחו זה בזה מביטות כעת זה בזה בחשד חד שלא היה קיים לפני הפיצוץ.
וכאן מתחיל התרחיש הרגיש ביותר: מה עושה המפלגה עכשיו? התגובה אינה מבצע; התגובה היא הודאה.
כל צעד תגמול שלא יהיה מחושב כראוי יחשוף דפוסי תקשורת נוספים ויראה לאויב מה נותר מקווי התנועה.
המפלגה לכודה בין הפטיש לסדן: אם תגיב במהירות, היא עלולה לחשוף את עצמה עוד יותר, ואם תשתוק, היא עלולה לחשוף את חולשתה בפני קהל הצופים שלה.
בשני התרחישים, ישראל תקלוט את האות ותסתגל אליו על ידי סידור מחדש של בנק המטרות שלה כך שיתאים למצב החדש.
התרחיש הראשון שהמפלגה עשויה לנקוט בו הוא תגובה מוגבלת, המבוססת על מכה קטנה אך מחושבת בקפידה, מכה המבוצעת על ידי יחידה שאינה משאירה עקבות ברורים, ושולחת מסר שהמפלגה לא זנחה את משוואת ההרתעה.
אבל הוא לא מעז להרחיב זאת, כי האדמה רעדה תחת רגליו, והוא כבר לא מסוגל להסתכן בפתיחת השער לעימות גדול שעלול להפוך למלחמה כוללת שתראה לאנשים את הכלום שהוא מסתיר מאחורי המיתוס שלו (שהוא לא מוכן לכך כרגע).
התרחיש השני, שהוא המסוכן ביותר והפחות סביר למרות כל הסיסמאות, הוא תגובה פתוחה ורחבת היקף. המפלגה מבינה שתרחיש זה יהיה לא רק עימות איתה, אלא עימות עם כל לבנון, עם תשתית שברירית ועם סביבה פנימית שמאסה במלחמות.
כל צעד גדול יהפוך לכאוס בלתי נשלט, וחיזבאללה יהיה הראשון לשלם את המחיר, כי ייאלץ לחשוף מיקומים, בסיסים ובכיריםים שהוא הסתיר במשך שנים.
מכיוון שהאויב מודע לחולשה זו, הוא ממתין, מתבונן ומבחין בכל רעד בקולם של פקידים, בכל שינוי בכוחות הביטחון ובכל תאום בתנועת אנשי צוות.
ישראל, לאחר מבצע זה, נמצאת לא רק במצב של ניצחון צבאי, אלא גם במצב של דומיננטיות מודיעינית. כעת היא יודעת כיצד המפלגה חושבת כשהיא מזועזעת, כיצד היא מתארגנת מחדש כשהיא נפרצה, וכיצד היא מתנהגת כשהיא מאבדת את אחד מעמודי התווך שלה.
בינתיים, לבנון עומדת בלב הסערה הזו, צופה בדממה במתרחש – לא דממה פוליטית, אלא דממה של הבנה, דממה של חברה שהבינה לפתע שחיזבאללה שטענה לשלטון מוחלט נחשפה לרמה שאיש לא יכול היה לדמיין.
שתיקתה של מדינה שיודעת זאת אינה זוכה לפריבילגיה של עימות, וגם לא לפריבילגיה של כניסה למלחמה למען אדם, לא משנה מהי עמדתו.
שתיקתו של עם שמבחין במה שנמצא בין השורות, שיוקרתיות אינן אמיתיות, שהביטחון אינו מובטח, ושהמדינה כולה נחלשה יותר משהייתה דקות לפני ההתנקשות.
המסקנה שהמפלגה מנסה לקבור מתחת לאפר היא שתהליך זה לא רק קרע את מעטה הסודיות, אלא גם קרע לגזרים את הגדרת המפלגה את עצמה.
כיצד יכולה מעצמה להגן על פרויקט אזורי אם אינה יכולה להגן על האיש העומד בראשה? כיצד יכולה מפלגה להרתיע אם היא עצמה נפגעת? כיצד היא יכולה לשכנע את קהל היעד שלה שהיא מנהלת משחק אזורי מורכב, כאשר היא אפילו לא מצליחה להגן על הצל שלה?
כיום, העידן שבו המפלגה הייתה אדון הצללים הסתיים. כיום, האור זרח, וכל מי שחי בצללים, כאשר האור זורח עליהם, אין לו ברירה אלא לעצום את עיניהם ולשתוק. וזה מה שהמפלגה עושה כעת.
לא משום ששתיקה היא חוכמה, אלא משום שדיבור עשוי לחשוף את מה שנותר מהסודות. ( קרדיט: האנליסט הלבנוני – דימה חוסיין סאלח)
קרדיט לתמונות: רשתות חברתיות