“הסיוט הטורקי” מדאיג את ישראל

ככל שהמאמצים הבינלאומיים גוברים לעצב את היום שאחרי המלחמה בעזה, ישראל נוקטת עמדה נחרצת באחד הנושאים הרגישים ביותר: פריסת כוחות בינלאומיים ברצועה. עמדה זו נראית מושרשת, ומשלבת רקע ביטחוני, ניסיון עבר וסדר יום פוליטי שאינו מסתיר את סדרי העדיפויות שלו.

מאז שהושג הסכם הפסקת האש להחזרת בני ערובה ישראלים ולשחרור אסירים ועצורים פלסטינים, ישראל הדגישה כי היא דוחה כל נוכחות זרה בעזה שאינה זוכה לאישורה, וציינה כי היא שומרת לעצמה את זכות הווטו על כל כוח פוטנציאלי. בהקשר זה, ראש הממשלה בנימין נתניהו הדגיש בפתח ישיבת הממשלה השבועית ביום ראשון כי “ישראל היא מדינה עצמאית, ומדיניות הביטחון נמצאת בידינו בלבד”, והוסיף: “הבהרנו בנוגע לכוחות בינלאומיים כי ישראל תקבע אילו כוחות אינם מקובלים עלינו”.

נתניהו הגיב גם למה שתיאר כ”טענות מגוחכות” לפיהן החלטותיו כפופות לוושינגטון או להיפך, באומרו: “ישראל היא מדינה עצמאית, וכך גם ארצות הברית. השותפות שלנו הגיעה לשיאה ההיסטורי, אך אין זה אומר שאחד מאיתנו מכתיב לשני את מדיניות הביטחון”. הוא הוסיף: “אנו מגיבים לפי שיקול דעתנו, כפי שעשינו בלבנון וברצועת עזה, ואיננו מבקשים את רשותו של אף אחד”.

ממשלת ישראל מבססת את סירובה על שיקולים ביטחוניים עמוקים, ובראשם החשש מפריסת כוחות בינלאומיים שתגביל את חופש התנועה של צבא ישראל בעתיד, אם יחזרו איומי הביטחון מרצועת עזה. היא גם סבורה כי ניסיון קודם עם כוחות בינלאומיים – כמו יוניפי”ל בדרום לבנון – לא סיפקו הרתעה מספקת לחיזבאללה, אלא אפשרו לו מרחב תמרון תחת כיסוי בינלאומי, כפי שהסביר סגן שר החוץ שרון השכל בראיון קודם לרשת אלחורה.

 

אבל המחלוקת הבולטת ביותר כיום סובבת סביב השתתפותה הפוטנציאלית של טורקיה בכל כוח אזורי או בינלאומי שמנהל את עזה בשלב הבא. בראיון בלעדי לטלוויזיה “אלחורה”, אמר שגריר ישראל לשעבר באנקרה, ד”ר אלון ליאל: “מאז סוף 2008, היחסים בין ישראל לטורקיה נמצאים במשבר שממנו מעולם לא התאוששו באמת. קיים פער אמון בין הנשיא ארדואן להנהגה הישראלית. ישראל רואה בארדואן מנהיג עוין, וטורקיה נחשבת כיום ליריב פוליטי”.

החששות הישראליים לגבי תפקידה של טורקיה בעזה מעמיקים כאשר הם בוחנים אותם במסגרת התמונה האזורית הרחבה יותר. עבור ישראל, התפשטותה של טורקיה דרומה – באמצעות נוכחות פיזית ברצועה – משתווה להשפעתה הגוברת בצפון סוריה, אשר, בעיני מערכת הביטחון הישראלית, יוצרת כיתור אסטרטגי מדאיג של גבולותיה משני הצדדים, על פי ניתוח שפורסם בעיתון הישראלי ידיעות אחרונות.

זאת על רקע מתיחות ביחסים הפוליטיים והסלמה רטורית מתמשכת מצד הנשיא רג’פ טאיפ ארדואן, שלא הסתיר את תמיכתו הפומבית בחמאס. בעבר הוא השווה את ראש ממשלת ישראל להיטלר והאשים את ישראל בביצוע “רצח עם” ברצועת עזה.

עם הכרזת נכונותה של טורקיה לשלוח כוחות אם תתבקש, גוברים החששות בישראל כי תפקיד הומניטרי זה עלול להפוך להשפעה קבועה, וכי לאנקרה עשויה להיות אמירה מכרעת בעתיד רצועת עזה, כולל בהערכת מחויבותה של ישראל להפסקת האש. ככל שאחיזתה של טורקיה בסוריה מתהדקת, במיוחד עם מאזן הכוחות המשתנה שם, ישראל חוששת למצוא את עצמה מוקפת משני אגפים טורקיים בשני אזורים רגישים ביותר – תרחיש שתואר על ידי העיתון ידיעות אחרונות כ”סיוט אסטרטגי”.

 

עם זאת, שגריר ישראל לשעבר באנקרה סבור כי ההחלטה הסופית בנוגע לתפקידה של טורקיה עשויה להיות בידיה: “אם טורקיה תתעקש למלא תפקיד יעיל – הומניטרי, פוליטי או אפילו צבאי – וושינגטון עשויה להפעיל לחץ ממשי על ישראל. אך טורקיה עשויה במקום זאת לבחור להגביר את השפעתה בנושאים אחרים, כמו סוריה”.

בנוגע למניעיה של אנקרה, הסביר ליאל כי לא מדובר רק בשאיפות אזוריות: “טורקיה תמכה היסטורית ברעיון של מדינה פלסטינית, ובמשך יותר מ-20 שנה היה לה קשר דתי וסמלי לנושא זה. זו הסיבה שאני מאמין שמעורבותה בנושא עזה בשלב זה אינה קשורה רק לתפקידה האזורי, אלא גם לחזון אידיאולוגי”, אותו ראה כמוטיבציה להעדפתה של אנקרה את חמאס על פני פתח.

לעומת זאת, וושינגטון מקדמת את הרעיון של כוח רב לאומי שיבטיח יציבות ויסייע בשיקום לאחר המלחמה. במהלך ביקורו האחרון בישראל, דיבר סגן נשיא ארה”ב ג’יי ד. ואנס על האפשרות שטורקיה תמלא “תפקיד בונה” בעזה, אך הוא גם הבהיר שוושינגטון לא תכפה חזון זה על ישראל. עמדה זו נתפסה כניסיון לשמור על איזון בין שאיפות בעלות בריתה האזוריות של וושינגטון לבין הכרה בקבלת ההחלטות הביטחוניות של ישראל. בהקשר זה, אמר ליאל כי ארצות הברית, ובמיוחד ממשל טראמפ, רואה את תפקידה של טורקיה בצורה שונה: “אמריקה מעריכה את תרומתה של טורקיה לשחרור בני הערובה. ראינו זאת בבירור בביקורו של סגן הנשיא ובהופעתו של קושנר. יש הבדל של ממש בין וושינגטון לירושלים בנוגע לתפקיד הטורקי, וישראל סימנה קו אדום: לא לטורקיה”.

למרות שממשל ארה”ב שלל את האפשרות של פריסת כוחות אמריקאים בתוך עזה, דיווחים הציעו את האפשרות של מעורבות כוחות ממצרים, אינדונזיה ומדינות המפרץ.

על פי גורמים רשמיים בעלי ידע, המסגרת המוצעת כוללת מבנה כפול: כוח להגנה על הגבול בין עזה לישראל, וכוח נוסף שיפעל בתוך הרצועה. הרעיון של פריסת אנשי ביטחון של הרשות הפלסטינית שאומנו במצרים ובירדן נמצא בדיונים, כאשר אנשי ביטחון אלה יעבדו לצד מספר מוגבל של חיילים בינלאומיים, תחת פיקוח של כוח משטרה אירופאי.

 

עם זאת, נותרו מספר מכשולים, ביניהם דחיית ישראל מספר משתתפים פוטנציאליים וסירובו של חמאס להתחייב לפירוק נשק, דבר שישראל רואה כתנאי מוקדם.

לאור עובדות אלה, ברור כי החלופה שישראל ביקשה בעזה לא נשאה פרי כמתוכנן. לאחר דחייתה המוחלטת של פריסת כוחות בינלאומיים וסירובה לקחת על עצמה ניהול אזרחי ישיר של הרצועה, ישראל הסתמכה על נוסחת “ממשלת צללים” שתשמור על ידה הביטחונית העליונה מבלי להתערב בפרטי חיי היומיום. לכן, היא ניסתה לקדם הקמת ממשל מקומי המורכב מדמויות שבטיות מחוץ לשורות חמאס, אשר ינהלו את העניינים האזרחיים תחת פיקוח ישראלי.

אבל “הנוסחה ההיברידית” הזו קרסה במהרה בעקבות ההתפתחויות בשטח. הכרזת הפסקת האש סללה את הדרך לחזרתו של חמאס לחזית, לא רק ככוח דומיננטי, אלא גם כשחקן בשטח, המעורב בעניינים רגישים, כמו חיפוש גופות בני ערובה, ואף לוקח על עצמו את האחריות להעניש פלגים ששיתפו פעולה עם ישראל בשלב מסוים. לפיכך, המצב בשטח סותר כעת בבירור את חזונה של ישראל לגבי “היום שאחרי”, ומעלה שאלות משמעותיות לגבי יכולתה של ישראל לכפות את חזונותיה הביטחוניים והמדיניים על מציאות שעדיין מתעצבת – אך בתנאי אלה שהיא אינה רוצה לשלוט בהם.

בעודה ממתינה להבנה מלאה של מציאות זו, טורקיה ממשיכה במאמציה להשתתף ב”כוח הבינלאומי” למרות התנגדות ישראלית. עם זאת, היא סומכת על מילוי תפקידים בזירות אחרות, כגון שיקום, אם היא עתידה להישאר מחוץ לתחום ההסדרים הצבאיים.

קרדיט: יחיא קאסם – אלחורה    קרדיט לתמונות: אלחורה – AI