NYT: איך ישראל ניצחה במלחמה?

היו רבים בחמאס שסברו כי הטבח שביצעו ב־7 באוקטובר 2023 יצליח לא רק לפגוע בישראל, אלא גם להשמידה.

הם האמינו בכך מתוך להט דתי. הם האמינו בכך משום שקיוו לעורר את חזבאללה ואיראן להצטרף למערכה במתקפות רחבות משלהם. והם האמינו בכך משום שסברו שישראל, על כל הטכנולוגיה המתקדמת שלה, היא חלשה.

האמונה הזו התבררה כשגויה — וקטלנית. אך היא לא הייתה חסרת בסיס. “בעוד עשרים שנה תהיו חלשים, ואז אתקוף אתכם,” אמר יחיא סינוואר, האדריכל של ה־7 באוקטובר, לרופא השיניים שלו בכלא הישראלי לפני כעשרים שנה, לפי דיווחו של דייוויד רמניק ב־ניו יורקר.

מה שסינוואר ואחרים בחמאס ראו בישראל היה מדינה שהסכימה לשחרר יותר מ־1,000 אסירים פלסטינים, כולל אותו עצמו, למען חטוף אחד. מדינה שמנהיגיה מדברים בתקיפות אך נוטים להימנע מסיכונים מחשש לפגוע בצימאון הציבור הישראלי לשגשוג ולשקט. מדינה שסועה לעומק — דתיים מול חילונים, יהודים מול לא־יהודים, תומכי רפורמה משפטית מול מתנגדיה. מדינה חרדה מתדמיתה בעולם.

את כל זה סינוואר למד מקריאת עיתונות בעברית — הרגל שרכש בשנותיו הרבות בבתי הכלא בישראל. ייתכן שזו הייתה טעותו הגדולה ביותר. עיתונות בדמוקרטיה, ובפרט בישראל, נוטה להזניח את מה שחזק ובריא בחברה, ולעסוק באובססיביות בכל מה שפגום. (במשטרים רודניים זה בדיוק הפוך.) התוצאה הייתה שסינוואר הכיר היטב את חולשותיה המוצהרות של ישראל — אך לא את עוצמותיה הבסיסיות.

לעולם לא נדע אם סינוואר, שנהרג על ידי כוחות ישראליים לפני שנה בדיוק השבוע, הבין את גודל טעותו. הישראלים לא קרסו לנוכח הזוועה שיזם — שלפי דיווחים הוא עצמו הורה לבצע הן נגד חיילים והן נגד אזרחים, “כדי לעורר פחד בישראל ולערער את היציבות במדינה,” לפי דיווח אחרון ב־טיימס. הם לא הסתפקו בכמה שבועות של לחימה, כפי שקרה במלחמות קודמות; לא נכנעו ללחץ הבין־לאומי המתמשך; ולא ויתרו על עיקרי מטרותיהם למען שחרור החטופים.

במקום זאת, הישראלים התלכדו — וניצחו. לפחות במידה שבה ניתן לדבר על ניצחון יציב במזרח התיכון.

 

הם שינו את כללי המשחק בלבנון ובסוריה. הם השפילו והחלישו את איראן, שמשטרה, כפי שכותב כרים סאדג’אדפור במאמר חדש ב־Foreign Affairs, מתנדנד. הם הצליחו להחזיר את יתר החטופים החיים מבלי לוותר על מנוף הלחץ המרכזי שלהם בעזה — השליטה על המרחב הפנימי. הם השיגו את מחויבותן של מדינות מוסלמיות לעזה שתהיה חופשית משלטון חמאס; ואם הדבר ייכשל, יש להם ביטחון מסוים בכך שתושבי עזה עצמם יתנגדו לניסיונות עתידיים של חמאס לגרור אותם לעוד מלחמה הרסנית. הם שמרו על קשרים דיפלומטיים עם מדינות ערביות ידידותיות. ולמרות ההפגנות ברחבי העולם, המאמרים העוינים והאמברגו חסרי המשמעות על נשק — הם זוכים לתמיכה מלאה מצד הממשל היחיד שבאמת משנה: ארצות הברית.

כל זה בא במחיר כבד. עזה החרבה, שבה נהרגו אלפים רבים של אזרחים וסבל נורא נגרם לאלה שנלכדו בין הפטיש לסדן. עלייה באנטישמיות. דור של פרוגרסיבים מערביים — ואליהם מצטרפים יותר ויותר אנשי ימין קיצוני — הרואים במדינת היהודים את שיא הרוע.

אולי כל זה ניתן היה למנוע, אך אני בספק. ישראל כבר נידונה כעבריינית מלחמה בידי כל אותם מבקרי “גזר הדין לפני פסק הדין” כבר בימים הראשונים למלחמה. ואני גם בספק אם רוב הישראלים או תומכיהם היו באמת רוצים להחליף את מצבה הנוכחי בתבוסה אסטרטגית תמורת “תה ונחמה” מצד המערב. מאות שנים של רדיפות ואפליה, שנקטעו מדי פעם בפרצי רחמים והתחשבות, הן שהובילו את העם היהודי להקים את מדינת ישראל מלכתחילה.

וזה גם מה שהניע אותם, במלחמה הזו, לנצח.

 

רוב הדיון על האסטרטגיה הצבאית של ישראל התמקד ב“איך”:
*- איך הצליחה ישראל לבצע את מבצע ה“פייג’ר” נגד חזבאללה?
*- איך הצליח המוסד להחדיר פצצה לבית הבטוח בטהרן שבו שהה מנהיג חמאס איסמעיל הנייה?
*- איך הצליח בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, לשכנע את דונלד טראמפ להצטרף למתקפה על איראן?
*- ואיך ניצל טראמפ את המתקפה הישראלית על הנהגת חמאס בדוחה כדי להוביל את המהלך הדיפלומטי שסיים את המלחמה?

אבל שאלות ה“איך” פחות חושפות מהשאלות של ה“מדוע”.
*- מדוע, בניגוד להנחתו של סינוואר, ישראל לא קרסה ב־7 באוקטובר?
*- מדוע הישראלים עמדו איתן מול רצח המוני, עקירה פנימית, מתקפות טילים ולחץ בין־לאומי?
*- מדוע ישראל הייתה נחושה לנצח, ולא להסתפק בסיום מוקדם של המלחמה שהיה משאיר את אויביה המרכזיים כמעט ללא פגע?

התשובה התבהרה לי בבסיס צבאי ישראלי סמוך לעזה, שם פגשתי סמל שכינויו היה ח’ולו. ח’ולו עבד כדי-ג’יי במסיבות טראנס בברזיל, אך חזר לישראל מיד לאחר 7 באוקטובר כדי להתגייס.
“אני לא תומך בממשלה הזו,” הוא אמר לי. “אבל אני אלך לצבא.”

המילה לכך היא פטריוטיות — או כפי שמרק טוויין ניסח זאת: “לתמוך במדינה שלך כל הזמן, אך בממשלתך רק כשהיא ראויה לכך.” רבים מהחיילים הישראלים שנלחמו ונפלו בעזה ובחזיתות אחרות השתתפו קודם לכן בהפגנות נגד נתניהו על הרפורמה המשפטית.

 

 

אך הם באו מכל קצוות הקשת הפוליטית להילחם — לא מתוך אמונה אידיאולוגית או מפלגתית, אלא משום שמטרותיו ושיטותיו של סינוואר ב־7 באוקטובר הבהירו שהמאבק הוא על עצם הקיום. יתר על כן, התמיכה השמחה והמהירה שמטרותיו זכו לה ברחבי העולם הראתה שעדיין — גם עכשיו — אין מקום בטוח ליהודים. לא באוסטרליה. לא בקנדה. לא בבריטניה. לא בצרפת. לא בגרמניה. ואולי גם לא באמריקה.

האם באמת סבורים הפרוגרסיבים הכנים שאם מדינת היהודים תיעלם מחר, ותוחלף במדינה דו־לאומית אוטופית כלשהי, יפחת הזעם האנטי־יהודי במזרח התיכון, באירופה או בצפון אמריקה? או שמא פשוט ימצא לעצמו מטרות קלות יותר?

הישראלים נלחמו לא רק מפני שעמדו מול איום קיומי, אלא גם מול שקר קיומי: השקר שישראל היא מדינה קולוניאליסטית, גוף זר שאינו שייך לארץ הזו. זהו שקר שהתפשט בכל מקום, אף שתיעוד היסטורי בן שלושת אלפים שנה מפריך אותו. וזה שקר שעם התעצמותו תוקף את שורשי הזהות היהודית עצמה.

“אם אשכחך ירושלים…” לא נכתב רק כמטפורה ספרותית. כדי להוכיח זאת, הישראלים היו חייבים להילחם — ולנצח.

תרגם: שלמה גואטה      קרדיט לתמונות: AI – וערוץ הטלגרם שירה -AI