ישראל – שחקן חדש\ישן ביבשת אפריקה – מאחורי הקלעים של פעילות המוסד ומשרד החוץ

אזור הסאהל באפריקה היה זה מכבר זירת קרב על השפעה בין פריז, מוסקבה ובייג’ינג; היום, שחקן חדש נכנס למערכה.

בנג’מנה, כמו בבמקו ובניאמיי, ישראל כבר אינה שם מוזר.

מדינות הסאהל כיום כוללות את סנגל, כף ורדה, מאוריטניה, מאלי, בורקינה פאסו, ניז’ר, ניגריה, צ’אד, סודאן ואריתריאה.

ביקורים של משלחות ביטחוניות, פגישות בדלתיים סגורות ודיבורים גוברים על פרויקטים חקלאיים וטכנולוגיים – כל אלה מצביעים על כך שהסאהל האפריקאי הפך לקרקע ניסוי חדשה לשאיפותיה של ישראל.

במשך עשרות שנים, ישראל נאבקה להתרחב לצפון אפריקה, למעט מצרים, איתה חתמה על הסכם שלום מוקדם. עם זאת, הסכמי אברהם משנת 2020 שינו את המשוואה, והעניקו לישראל שותפה חדשה, מרוקו, ופתחו את הדלת לפעילות באזורים רחבים יותר בתוך היבשת.

עבור ישראל, ההישגים אינם נעצרים בנורמליזציה ערבית, אלא משתרעים על מדינות הסאהל, שם יש משאבי טבע שופעים ומשטרים המחפשים שותפים חדשים המציעים יותר מרטוריקה אידיאולוגית.

מדינות הסאהל:

הפעילות של צ’אד חושפת את הפרגמטיזם החדש הזה.

בעקבות רצח הנשיא אידריס דבי ועלייתו של בנו מהמט דבי לשלטון, הולכים ומתרבים הסימנים לחידוש היחסים עם ישראל.

אנליסטים סבורים כי המשטרים החדשים בסאהל חורגים מסיסמאות גרידא ומציגים שאלה מעשית: מהם היתרונות של שותפות זו?

עם זאת, גורמי פנים בצ’אד חולקים על התשובה, במיוחד לאור דיווחים על התערבות זרה, כולל זו המיוחסת למוסד, במהלך מעבר השלטון. עובדה זו מעמיקה עוד יותר את הוויכוח על הלגיטימיות של המשטר ותפקידה של ישראל בעיצוב המצב.

“ישראל נוכחת בעיקר בסאהל בתחום הביטחוני, וההסלמה באלימות הקיצונית בשנים האחרונות מהווה איום ישיר עליה”, אומרת שרה ירקס, עמיתת מחקר בכירה בקרן קרנגי לשלום בינלאומי. “לרבות מהקבוצות הפועלות בסאהל יש קשרים לקבוצות הפועלות נגד האינטרסים הישראליים, כמו חיזבאללה”.

היא הוסיפה, “ישראל מגזימה במגעים  הדיפלומטים באתגרי הביטחון במדינות הסאהל כדי לשכנע את האוכלוסיות המקומיות בחשיבות הנורמליזציה של היחסים”.

אבל אינתיסר פאכר, עמיתת בכיר במכון למזרח התיכון בוושינגטון, מאמינה שהעדיפויות שונה.

“אני לא חושבת שהמוטיבציה העיקרית של ישראל הייתה שיתוף פעולה ביטחוני מלכתחילה. אני חושבת שיש תחומים רבים אחרים שבהם שיתוף הפעולה הישראלי יכול להיות חזק יותר, במיוחד בתחומים הכלכליים והטכנולוגיים”, הוסיפה.

מספר דיווחים מצביעים על כך שישראל סיפקה לכמה מדינות באזור נשק מתקדם, וכי מומחים ישראלים פיקחו על אימון כוחות מיוחדים ושיווק מערכות מעקב, במטרה לקשר שיתוף פעולה צבאי לחילופי מודיעין על קבוצות חמושות, כולל כאלה המקושרות אידיאולוגית ליריביה של ישראל, כמו חיזבאללה.

מעבר לביטחון, ישראל רואה בסאהל מאגר של משאבים והזדמנויות השקעה.

בשנת 1957 הקימה ישראל את נציגותה הדיפלומטית הראשונה באפריקה.

שנה לאחר מכן, היא הקימה את המרכז לשיתוף פעולה בינלאומי, ארגון בין-ממשלתי שתפקידו לתאם הסכמים טכניים עם מדינות אפריקה. עד שנות ה-60, ישראל כוננה יחסים דיפלומטיים עם 33 מדינות אפריקאיות.

אין נתונים מדויקים על היקף ההשקעות הישירות של ישראל במדינות הסאהל, אך על פי דיווחים ישראליים, ההשקעות מתמקדות בדרך כלל במגזרים שבהם לישראל יש מומחיות ועליונות טכנולוגית.

מגזרים אלה כוללים טכנולוגיה חקלאית, מים, אנרגיה מתחדשת, בריאות, אבטחת סייבר וביטחון.

“יש תמריצים כלכליים”, אומר פכר. “לאפריקה יש פוטנציאל אדיר. יש הרבה משאבים, מינרלים נדירים, ואלה דברים שרלוונטיים מאוד לחלק מהתעשיות הישראליות”. ירקס מאמין ש”לישראל יש אינטרסים ארוכי טווח בפיתוח באזור. היא מנסה לייצא חלק מהטכנולוגיה שלה וחלק מהכלכלה שלה לסאהל”.

זה לא נעצר בכלכלה ובביטחון. פתיחת הגבולות לאפריקה היא חלק מאסטרטגיה ישראלית רחבה יותר לשבירת בידודה.

“האינטרס העיקרי הוא להשיג תמיכה רחבה יותר מעבר לתמיכה וקבלה של מדינות המערב”, אומר פכר. “אבל להתקדם בכיוון הזה יהיה קשה לאור המצב הנוכחי בעזה, כי מה שקורה שם נצפה על ידי כל העולם, וזה מדגים עד כמה ישראל איבדה פופולריות וזוכה לגינוי נרחב”.

בין שאיפות ביטחוניות וכלכליות, נראה כי ישראל נחושה לבסס את נוכחותה בסאהל האפריקאי. עם זאת, הדרך אינה קלה: אהדה עממית רחבה לעניין הפלסטיני, תחרות עזה עם מעצמות בינלאומיות מבוססות ומשטרים מקומיים לא יציבים המחפשים איזון בין רווחים ללגיטימציה. במסדרון זה המשתרע בין המדבר לים, ישראל עשויה למצוא הזדמנויות חדשות, אך היא תתמודד גם עם שאלות קשות לגבי גבולות השפעתה וקבלתה. (קרדיט: ראשא איברהים – אלחורה )

קרדיט: ויקימסע