יומן מלחמה של מתנדב זק”א: בארי, כפר עזה ומחנה שורה.

לילה. משתף קצת מחשבות, כי השינה כבר לא אותה שינה,והמוח עובד שעות נוספות.

קפסולת הזמן כבר מזמן התפוצצה לנו לרסיסים, יום ולילה, אור וחושך, שבת וחול, רוע וטוב, טהור וטמא, קור המקררים ושאריות השמש החמה של חשוון.

שבועיים וחצי כבר שצללנו בעל כורחנו למשימה שאין לה שום הכנה. הנסיון מטריף הדעת לדלות כל פיסת מידע לחבר יד,לרגל, וראש
ואז לגלות שבתוך אותו שק יש בכלל שני אנשים, ורגע.. אולי בעצם שלושה?
לתחוב ידיים לגוש אפר שרוף ומפויח שהיה פעם איש עם לב פועם עם חלום וחזון, לחפש שיניים או רקמות בתפילה עמוקה ותסכול שמטפס בכל הגוף להצליח לזהות עוד נרצח, עוד סיפור, ובכך לתת מעט של מעט מזור למשפחות שאי הודאות מכרסם בהם בכל שניה, מותיר אותם מדממים וחסרים.

להפוך מספרים חזרה לאנשים, כך שמנו לעצמנו מטרה.

הריח שלא מרפה, גם אחרי חצי בקבוק שמפו ומאות הפנים שמתחלפות בדקה, פלשבקים, האוכל המבושל שרק מזכיר חלקי גופה
ואיך אמר הפסיכולוג אל תלחם תן לזה להיות, אז לאט לאט נושמים עמוק הכרעיים חוזרים להיות סה”כ כרעיים, ותפוח האדמה השרוף הוא רק תפוח אדמה שרוף ולא..

והימים חולפים ואיתם גם צלם האדם, ואתה תוהה לעצמך מה יותר גרוע הפנים החיות המדממות או ריקבון הבשר?
ואז אתה נתקל בטבעת נישואין, בת.ז נושם עמוק לפני שאתה פותח ומצטער שפתחת,משם מביטים אליך עיניים מחייכות של איש של אישה של נער או נערה והם ככ יפים, והם כ”כ לא יפים עכשיו, הרע, הארור והמכוער, תלש מהם את יופיים. ואתה מלמל כבר יותר מדי פעמיים: “סליחה ומחילה כל מה שעשינו היה לכבודך”, ולמען השם סליחה ומחילה שלא יכולתי להציל אותך סליחה ומחילה שלא התפכחנו כעם כאומה כדי שדבר כזה לא יוכל להירקם בחלומותיהם של שונאינו אבל הוא נרקם ועוד איך נרקם..

עוצר את הכעס. מבקש להתמלא ענווה.
סוגר את השקית הלבנה….
סליחה ומחילה כל מה שעשינו לכבודך עשינו.

שקית נפתחת,שקית נסגרת, והנה שוב צפצוף המשאית הארור ” הגיעו עוד חללים תכינו מיטות”.
זה צריך צילום שיניים, לזה חסר ראש, זה ל C.T, זה מהבית הזה, וזה מהאיזור ההוא.

ואז בשבריר שניה של בהיה חבר לצוות רגיש מיד שואל: אחי אתה בסדר?, (איפה הסדר ריבון עולם? איפה הבסדר?)
כן כן בסדר אני מגיב באוטומט “נקרע לך הכפפות לך תחליף” מבט בידיים קולט שהן מלוכלכות,לכלוך קדוש.

שבועיים וחצי שבהם מלאך המוות נושף בעורפנו לעיתים נראה שהוא בעצמו המום כאומר יש מי שלקח את המוות למחוזות שאפילו אני לא הייתי מעז..

ולמה פתאום הכל צף לי תשאלו, כי ברגע של בטלה הצצתי אל החיים, אלה. שמחוץ לשורה מחוץ לחורבות בארי וכפר עזה אל החיים שלא מסתכמים בשקיות לבנות, איקסים ארונות ומספרי גופה אל עם שמתאבל על קדושיו גיבוריו ואהוביו הסיפורים, הפנים, החיסרון.

הבנתי שהחיים חזקים מן המוות, אבל לא רק במובן הרגיל של המשפט, הבנתי שהתמודדות שלנו לא תהיה עם מה שראינו בשטח (או יותר נכון ניסנו לראות) אלא עם החיים שלא הכרנו, עם נשמות שכנראה לא היינו פוגשים סתם כך. כל מה שהיה ויכול היה להיות, נגדע ונטבח ונשרף כליל.

ואולי לראשונה, הבנתי באמת מהו “במותם ציוו לנו את החיים”, גם בתוך התופת הנוראה ביותר הליך המוות,הזיהוי, והקבורה, האבל מסודר. יש סדר פעולות שאומנם צריך להעשות בהרבה רגש, ענווה, ידיעה ואהבה אבל מסודר, ידוע מראש אך החיים דורשים ממך יותר,אין להם סוף אי אפשר לנתק שם את הלב והמחשבה אין שום דבר צפוי והאנשים סביבנו? הם ככ הרבה מעבר למספר, שם ושם משפחה, הם באמת עולם ומלואו. שמבקש ממך את מלוא הרגישות ותשומת הלב , תובע ממך להיות קצת יותר טוב ממה שהיית אתמול.

ובכוח האהבה אל לנו לשכוח את הצדק כי האהבה והרחמנות לא תסמא את עינינו,לא עוד, לא הפעם, דם קדושינו הנספג באלפיו מפעפע בנו
ומה שנראה ככעס וזעם הוא חמלה, חמלה על עולם שמבקש טוב וחיים, יש לנו אחריות לדאוג שהרוע המעוות הסוטה והרעיל הזה ימחק מהעולם לנצח. אנו חייביים זאת למתים חייבים זאת לחיים,חייבים זאת לאנושות כולה.

ונתתי לפניך היום
את הטוב ואת הרע
את החיים ואת המוות
ובחרת בחיים

הריני מקבל על עצמי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך והריני אוהב כל אחד ואחת מישראל בכל נפשי ומאודי….

קרדיט: אלישוב הר שלם – כונן זקא מספר 3394 – חבר “כוח אריק” בתר”ח א מחנה שורה, תשפ”ד (תהא שנת פחות דמעות)

קרדיט לתמונה: זק”א