“האיום על גבולותינו הגיע לבשלות”. דעה

אנחנו צריכים לשים בצד לעת עתה את הוויכוחים הפוליטיים ביננו.
לא כי הם לא חשובים אלא כי בסדר העדיפויות הלאומי יש משהו הרבה יותר דחוף כעת והוא איום של מלחמה רבתי המרחף מעל כולנו.
את הדברים הבאים הייתי כותב (כמי שעוסק בביטחון בשנים האחרונות) ללא שום קשר לשאלה מי כרגע עומד בראשות הממשלה והאם הוא או ממשלתו מוצאים חן בעיני או לא.
במשך שנים רבות הלך ונבנה האיום על גבולותינו וכעת הגיע לבשלות.
ישראל לא התכוננה מספיק טוב לקראתו. אלה העובדות באופן הפשוט ביותר.

צבאות האויב החדשים ערוכים לאורך גבול הצפון עם לבנון ולאורך גבול הצפון עם סוריה.
לאורך רצועת עזה ואולי במקומות נוספים. בתוך שטח מדינת ישראל כמות גדולה של ערביי ישראל שאין לדעת כיצד יבחרו להתנהג ביום פקודה ואין לסמוך על כך שיבחרו להתעלם מן המתרחש.
עובדתית ברגעים אלו אין מספיק כוחות מקבילים ישראלים הערוכים לקדם את הרעה הזאת מבחוץ ומבפנים לגבולות הארץ.
מסיבות שונות יש לנו צבא טוב אבל הוא לא מספיק גדול. זה הכל. וזאת למרות שפוטינציאל הגיוס של ישראל הוא גדול מאוד היא משחררת לוחמים ממילואים בגיל צעיר מאוד. מאות אלפי מילואימניקים פשוט לא יהיו רלבנטים במערכה הבאה באופן הזה. המשמר הלאומי שנועד להגן על שטח מדינת ישראל לא קם עדיין מכל מיני סיבות ותירוצים. אפשר לקבל את מה שאני אומר אפשר לחפש אשמים אפשר להתעצבן ואפשר להיבהל אבל אלה העובדות כמו שאני מבין אותם.

אז מה עושים? מתארגנים.
אנחנו לא צריכים להיבהל ,לפחד או לחשוש ובוודאי לא להיתפס להיסטריה. האיום דורש התארגנות ישראלית נרחבת, הוא דורש מאמץ לאומי ודורש התאחדות משותפת. אבל את כל זה והרבה יותר אנחנו מסוגלים לעשות אם נרצה. ואין סיבה שלא נרצה. כי אחרי הכל ישראל היא הבית של כולנו.
קודם כל , ציניות בצד. האיום המהותי הוא לא באשמתו של צד פוליטי כזה או אחר. איראן מחזיקה באידיאולגיה דתית פנאטית וארמגודנית בהקשר לישראל . היא מבקשת להשמיד את הפרויקט הציוני מאז שנוסדה הרפובליקה האיסלמית השיעית ב1979 (האורח הרשמי הראשון של האאיטואללה חומייני היה לא אחר מאשר יאסר עראפת) ועשתה ככל יכולתה כדי לקרב את החזון הזה למציאות ממש ללא קשר לאיזו מפלגה פוליטית עומדת בראשו. מבחינת האויב כמו תמיד אנחנו כולנו אויב נורא שיש להשמיד מתחת לשמיים (שמאלנים כימנים חילונים כחרדים)

ישראל זקוקה עכשיו לשכל בריא , ולשים בצד את כל הפוליטיקות הקטנות והתקטנוניות הרגילות שלנו. רק תדמיינו פריצת מלחמה גדולה. וכמה מגוכחים ירשמו מנהיגים בספרי ההיסטוריה שתנתח במה הם עסקו לפני שהיא פרצה.
הבית הזה משותף לכולנו וכולנו צריכים להתגייס להגן עליו , אפילו מי שמתנגד נחרצות לממשלה המכהנת הנוכחית מוכרח להודות ביושר כי היא עדיפה על פני כאוס או על פני תבוסה במלחמה איזורית לאויבינו מסביב.
הממשלה מוכרחה להקים במהירות ובשיתוף פעולה מלא עם כל הרשויות והמערכות הרלבנטיות את המשמר הלאומי. אין זמן להסס או לבזבז. צריך לגייס לשם עשרות אלפי לוחמי מילואים שכבר שוחררו. בגיל ובתנאים מתאימים . כדי לא לפגוע במאמצי התארגנות אחרים של צה”ל.

צה”ל צריך לפרוש כבר היום כוחות בגבולות הצפוניים.זה לא עניין לדיונים פילוסופיים על כוונות האויב וגם לא להשענות מסוכנת על מקורות מודיעין מיוחדים. (כמוה כבר ניסינו בעבר ב73) אם יש איום קונקרטי של כוחות אויב ויש יכולות אנחנו צריכים להעמיד מיד פתרון פיזי עקרוני כנגדו.
צה”ל צריך להכשיר מיד כוחות נוספים, גם לטובת מאמצים בעורף כמו חילוץ והצלה הגנה ואבטחה ומשק לשעת חירום וגם לטובת עיבוי היכולות הקרביות שלו. אותם מילואימניקים שכבר שוחררו מצה”ל אבל נחשבים עדיין בגיל לחימה (37-40) הם מאגר מעולה של כוח אדם מוכשר ואיכותי. הוא צריך לשוב ולגייס ולאמן אותם. כמו כן צריך לצאת לרכש של נשק בכדי לספק לכוחות הללו במידה וישנם חוסרים במחסני הצבא.

צריך לרענן את ההנחיות , את הציוד, את התוכניות ולחדש חלק מהם לטובת מה שאולי עתיד לבוא. אני מאמין בכך שהקב”ה יושיע אותנו בכל מלחמה כזו ויפרע מאויבינו אבל אסור לסמוך על הנס.
הקב”ה עוזר למי שעוזר לעצמו. נעזור לעצמנו והוא יעזור לנו.

קרדיט: יאיר אנסבכר מקבוצת נציב