על ייאוש, אבל, מנהיג עליון, פסוק אחד, וסערה קטנה – יד מי על העליונה?

על ייאוש, אבל, מנהיג עליון, פסוק אחד, וסערה קטנה – ידם של מי תהיה עליונה?
בסוף השבוע החל דיון מעניין ברשתות האיראניות ובעיתונות המכסה את המתרחש באיראן.

הסיפור הוא על דבריו של המנהיג העליון בבוקר יום שבת ה 26 בנובמבר, בנאום בפני בריוני הבסיג’, אותם פגש לרגל יום הבסיג’, אירוע שבו נכחו מאות מאנשי ונשות הבסיג’, צעירים בשנות העשרים, ומבוגרים בשנות השישים לחייהם, שכיאה למעמד, היו לבושים במדים אחידים, חקי בהיר לגברים, ושחור מכף רגל ועד ראש לנשים. כולם קיבלו סרט בצבעי הדגל לראשן, וצעיף מזכרת מרגש, עם תמונות חומייני, מייסד הרפובליקה האסלאמית, שייסד גם את הבסיג’, ח’מינאי, המנהיג העליון, וכמובן את תמונת הצדיק הידוע קאסם סולימאני.

המנהיג העליון הנערץ והיודע כל (לפחות בעיני עצמו בעיני עדר שטופי המח של בריוני הבסיג’) נשא נאום מרגש ומרטיט לב (אולי היה מרטיט את לב הנוכחים, לו היה להם לב…) והזכיר לנוכחים עד כמה אהב אותם חומייני, שהיה להם כמו אב אוהב לילדיו, ועד כמה החשיב חומייני החביב את הבסיג’.

 

כמובן שגם ח’מינאי אוהב ומחשיב מאוד את הבסיג’, ואמר שהבסיג’ צריכים להיות נוכחים בכל תחומי החיים, כולל במדעים, לצד הדת ולביטחון, והצהיר על גיוס סטודנטים לבסיג’, הרעיף שבחים על ביריוניו החביבים ואמר שהבסיג’ בעל חשיבות בהגנת איראן, ובעל נוכחות יעילה, מבריקה, מצלחת אפילו פורחת בחברה האיראנית, וציין שהבסיג’ הם למעשה תרבות, שיח וחשיבה (קביעות שהעם האיראני לא בטוח שיסכים להן) והוסיף ח’מינאי ואמר, שהבסיג’ באים לשרת ולא מצפים לתודה, גם כשהם מסתכנים “בשדה הקרב של הג’יהאד” (רק חבל שלא סיפק מפה של שדה הקרב ברחובות ערי איראן, כשהם באים לשרת ברציחת בני עמם…)

לא אלאה אתכם בכל מה שאמר המנהיג העליון על חשיבות הבסיג’ בגיאופוליטיקה האזורית ושל העולם האסלאמי, וכמובן את חשיבותם ועשייתם בזמן שליחותם בשירותו, לדיכוי האלים והאכזרי של ההפגנות, ולא את קשקושי הגותו המוכרת על אירופה וארה”ב, ואת האשמותיו הקבועות שישראל (או בשפת הססגונית: “המשטר המזויף”) ארה”ב, סעודיה, בריטניה, אויבי הרפובליקה האסלאמית, הם הגורמים למחאה (חלילה זה לא קשור לרצח מהסא אמיני, שלאחרונה נאמר ע”י בכירי משטר שמותה קרה בעקבות מזימה מאורגנת של אויבי המשטר…) וכמובן שלא שכח להזכיר שאויבי איראן הם אלה שמוציאים את המפגינים לרחוב.

 

גם לא אספר לכם על הקשקשת על כישלונותיה של ארה”ב (החל מימי השאה, דרך מלחמות המפרץ הראשנה והשנייה, עבור דרך הכישלון בחיסול חיזבאללה ואמל בלבנון, והכישלון האמריקאי להפיל שש מדינות (עיראק, סוריה, לבנון, לוב, סודן, וסומליה) כדי שאיראן תיחלש ותאבד את העומק האסטרטגי שלה באזור, ובסופו של דבר תיפול (אתם הבנתם? מבחינת איראן, מדינות אלה, ואחרות כגון תימן, הן “עומק אסטרטגי”…)

אחסוך מכם גם את הקשקשת על סולימאני הצדיק החביב, ועל הסכם הגרעין, ורק אסכם שמבחינתו של ח’מינאי, ארה”ב היא זו המתעקשת על הסכם הגרעין (JCPOA) ומתעקשת לעשות גם הסכם שני ושלישי… שאיראן לא מעניינת כי מבחינת המשטר, הסכם הגרעין פירושו: “שאיראן זונחת לחלוטין את נוכחותה האזורית” והסכם JCPOA-3 פירושו: “שאיראן מתחייבת שלא לייצר נשק אסטרטגי וחשוב, כמו טילים ומל”טים, כך שהיא תהיה בידיים ריקות מול פלישה”.

 

גם לא אפרט את דבריו שהמהפכה האסלאמית היא האחראית על עצירת השתלטת המערב וארה”ב בראשם, על המזרח התיכון ואסיה, ושהכניסה רוח חדשה שמשפיעה על האזור, רק אסכם את הקשקשת בציטוט אחד קטן מדברי ח’מינאי: “המהפכה (האסלאמית) היא כמו ריח של פרחי באוויר האביב, שעוטף את כולם שמריחים אותה (את המהפכה), וזו הסיבה שהמהפכה האסלאמית משנה את עמי האזור באופן טבעי, ומעירה אותם”

אני תוהה אם אותו ריח פרחי אביב שעליו דיבר, זה האש והעשן, החורבן וההריסות של כל מדינה אליה שלח המשטר האיראני את ידיו, וריח הגופות של קורבנות שליחי המהפכה האסלאמית, הפועלים בשליחות משטר המולות, כל מה שצריך, זה לראות את מה קורה בעיראק, סוריה, לבנון ותימן…

 

אז מה מדבריו גרם להתרגשות?
בין יתר דבריו השתמש בציתות מפסוק 139 מהסורה השלישית – סורת בית עמרן, ואמר: “אל תתייאשו, ואל תתאבלו, כי אתם העליונים, אם אתם מאמינים” (وَلَا تَهِنُوا وَلَا تَحْزَنُوا وَأَنتُمُ الْأَعْلَوْنَ إِن كُنتُم مُّؤْمِنِينَ).
באתר של המנהיג העליון, אלה הדברים בפסקה האחרונה, שחותמים את תמלול נאומו, אבל אצל אנשי המחאה מתנגדי משטר, אלה הדברים שתפשו את העין, ועליהם מדברים.

 

אם תשאלו מדוע השימוש בפסוק מהקוראן ע”י מי שמחשיב עצמו לאיש דת ומנהיג דתי, מחולל סערת רשת קטנה, אנסה להסביר את הרקע לפסוק, ומדוע מתנגדי המשטר קפצו על הדברים ומנסים לעשות מהם סיפור שאולי יביא להם תמיכה ועידוד מורלי לאנשי המחאה המפגינים ברחב, לכל עובדי האיגודים והמפעלים השונים שיוצאים לשביתות ברחבי איראן, ולעודד את הרוב השקט, שתומך במחאה, אבל עדיין לא יוצא לרחוב להפגין.

אציין שמצד שני, פמפום הדברים תוך שימוש בפרשנויות המתאימות, יכול לגרום לעוד ירידה במורל של המשטרה, בריוני הבסיג’ ושאר יחידות משמרות המהפכה שנשלחות לדכא את ההפגנות.

 

אז מה הסיפור מאחורי הפסוק המדובר?
הדברים מתייחסים לקרב אוחוד (غزوة أحد = Battle of Uhud) שהוזכר בקוראן, ושהיה הקרב השני של הנביא והמוסלמים נגד בני קורייש, אבל בניגוד לקרב בדר, שבו המוסלמים הביסו את אנשי מכה, קרב אוחוד לא נגמר בניצחון ברור של אחד הצדדים, ואמנם תחילה הייתה ידם של המוסלמים על העליונה, אבל בהמשך הקרב הם הוכו ולאחר שמוחמד נפצע בראשו מאבן, הם נסו משדה הקרב, ונפוצה שמועה שמחמד נהרג.

בסיפורי הקרב נאמר שהמוסלמים לא ניצחו בקרב בגלל שהקשתים שהיו על גבעה המשקיפה על שדה הקרב, ראו את בני מכה מתחילים לסגת ואת חבריהם מגיעים לשולי מחנה היריב, והם רצו להשתתף בביזת השלל ממחנה בני מכה, אז הם נטשו את עמדותיהם ומיהרו לבזוז, ואז היות והשאירו את חבריהם חשופים למתקפת פרשי האויב, ללא הגנת הקשתית, חל מהפך בקרב, והמוסלמים ספגו אבדת רבות וכאמור ברחו משדה המערכה.

בעולם המוסלמי קיבל משמעות דתית שנדונה בספרות החדית’ (אוספי הסיפורים על הנביא) והתפסיר (ספרי הפרשנות של הקוראן) החל בנושא האמנה והציות לנביא, דרך הגמול שהמאמינים שנהרגו בקרב יקבלו בעלם הבא, ועד לאיך דואגים לאלמנות והיתומים של הנופלים בקרב.

אזכירכם שיש את ארון הספרים הסוני, שלצדו יש את ארון הספרים השיעי, שבהם חדית’ים שונים ופרשנויות שונות.

בפירושים השונים לפסוק מקובל לייחס לדברים ציווי שבא לנחם ולעודד את המאמינים ולחזק את נחישותם, אוסר עליהם להחליש עצמם ע”י תחושת השפלה, ולא להתאבל על המתים או על כישלון בקרב, ושאלוהים יעניק להם בזכות היותם מאמינים, קיום מצוות האל, וסבלנותם, שידם תהיה על העליונה, שיזכו בניצחון, ואת התגמול בעלם הבא.

 

אז למה הפסוק מצליח לעודד דווקא את מתנגדי המשטר?
אנשי המחאה ושאר מתנגדי המשטר, בוחרים לפרש את בחירתו של ח’מינאי לצטט את הפסוק המדובר, שהמורל של בריוני הבסיג’ נמוך, ושח’מינאי ניסה לעודד אותם ולחזק את נחישותם כשהם נשלחים לדכא את המחאה ולפזר באלימת רצחנית את המפגינים ברחובות איראן.

יש מי שמוסיפים שהמורל של המנהיג העליון בעצמו נמוך, ושהוא מנסה להרגיע את עצמו, לא פחות מאשר שהוא מנסה לעודד ולהרגיע את אנשי הבסיג’ הלחוצים, לאחר שרבים מהם נהרגו ונפצעו בעימותים מול המפגינים ובתקיפות יזומות של אזרחים איראנים שנמאס להם לפחד, ושמוכנים לעשות הכל כדי להפיל את משטר המולות.

ישנן טענות שח’מינאי לחוץ, עייף ומבולבל, נמצא עם הגב לקיר, ומרגיש שהמערכת שלו קורסת סביבו, ויודע שענשו קרוב, ושכל מה שנשאר לו לעשות זה להמשיך לאיים ולשקר, ולירות לכל הכיוונים, בתקווה שמשהו יצליח לפגוע.

יש שטוענים שהנאום גם נועד כדי למנוע את הצניחה בגיוס מתנדבים חדשים לבסיג’, ויש מי שטוענים שהוא “מעודד את הכלבים שלו להרג אנשים חפים מפשע”

הציניקנים ברשתות משחיזים סכינים וצוחקים על המנהיג העליון ועל בריוני הבסיג’, יש שאומרים שבנאום הוא הזכיר את ניצחון נבחרת הכדורגל של איראן, כאילו זה ניצחון שלו, אבל סופו יהיה כמו התבוסה לאנגלים, ויש שלועגים ואומרים שח’מינאי מרגיע ומעודד את הבסיג’, כפי שמרגיעים חיה מסכנה, כשנותנים לה מים, רגע לפני השחיטה.

ויש ציניקנים שאומרים שאין כמו התיוג #ديكتاتور_به_پايان_سلام_كن (תגיד שלום לדיקטטור) המתאים לדעתם לצרף לכל הודעה בקשרה למחאה, בין אם כהבעת תקווה ובין אם סתם כנעיצת קוץ בעינו של ח’מינאי.

 

מילה לסיום
אמנם דיברתי כאן רק על הבסיג’, אבל אזכיר לכם שבריוני הבסיג’ הם רק חלק ממנגנון הדיכוי הענק שיצר המשטר, שכולל את כל כוחות הביטחון שתחת המשטר, כולל כל גופי המשטרה, ואת כוחות משטרת ההפגנות הרצחנית, עליהם דיברתי בעבר, ואת כל המגוון של יחידות וגפי משמרות המהפכה, וכבר הזכרתי שיחידות קומנדו של משמה”מ הוכנסו “למערכה” כדי לפזר הפגנות כולל בירי חי ולבצע מעצרים.

אציין שלאחרונה הוכנסה למערכת הדיכוי והרצח של משטר המולות, גם “יחידת ההגנה אנצאר אל-מהדי” (سپاه حفاظت انصارالمهدی) של משמרות המהפכה שהיא היחידה לאבטחת אישים ובעלי תפקידים רשמיים של המשטר האיראני, שבין תחומי אחריותה נמצאים אבטחת הנשיא, יו”ר המג’לס, ראש הרשות השופטת, מפקדי צבא בכירים, המאוזוליאום וגם בני משפחתו של האייתוללה חומייני, אבטחת מטוסים, אבטחת מתקנים רגישים, ועוד.

 

ואסיים בנימה אישית, ואומר שהייתי מפנה את ח’מינאי וכל שאר האייתולות והמולות, בכירי המשטר, משמרות המהפכה, ובריוני הבסיג’, דווקא אל הפסוק הבא בסורת אל עמרן, פסוק 140 ואמר להם לשים לב במיוחד למילים האחרונות בפסוק: ”ואם נפצעתם – גם הם נפצעו כמותכם. הן נוהגים אנו לחלק את ימי הניצחון הללו בין האנשים, פעם לאלה ופעם לאלה, זאת למען יידע אלוהים מי הם המאמינים, ולמען ייקח מכם עֵדים – אלוהים אינו אוהב את המדכאים”.

קרדיט: ערוץ הטלגרם מבט למזרח התיכון   קרדיט לעיתונות: לשכת הנשיאות האיראנית