בית המשפט העליון של ארה”ב לא יטפל בתיק שנועד לבחון פסיקה תקדימית

בית המשפט העליון של ארה”ב החליט שלא לטפל בתיק שנועד לבחון פסיקה תקדימית משנת 1964 שמסייעת תקשורת במשפטי דיבה, אולם השופט השמרני, קלארנס תומס, פרסם דעת מיעוט משלו שמסתייגת מההחלטה מאחר שלדעתו צריך לבחון אם החוקה מתייחסת לשאלה של “כוונת זדון ממשית”.

פסיקת ניו יורק טיימס נגד סאליבן משנת 1964, אחת המרכזיות בתחום של חופש הביטוי והעיתונות, קבעה כי נבחר ציבור או מועמד בבחירות שמגישים תביעת דיבה נגד כלי תקשורת או אדם אחר חייבים להוכיח “כוונת זדון ממשית” בנוסף לדרישות האחרות. בהמשך, הורחבה הפסיקה לכל “הדמויות הציבוריות”.

התיק שהגיע לבית המשפט העליון עסק בתביעת דיבה של הארגון הדתי קוראל רידג’ נגד המרכז המשפטי לדרום העני (SPLC) שכינה אותו “קבוצת שנאה” בשל דרשות שכוללת רטוריקה נגד הקהילה הגאה. ערכאות משפטיות נמוכות דחו את התביעה בטענה שלא הוכחה “כוונת זדון ממשית” ולכן קוראל רידג’ פנה לשופטי העליון.

בית המשפט החליט שלא לדון בתיק, אולם השופט תומס, שבפסיקת ההפלות ביום שישי הציע לדון בתקדימים אחרים בתחומים חברתיים, הפגין גם הפעם עמדה ביקורתית כלפי התקדים של הטיימס נגד סאליבן וציין כי הוא היה רוצה שהתיק יונח בפני הרכב השופטים “כדי לבחון מחדש את הסטנדרט של ‘כוונת זדון ממשית'”.

“פסיקת הניו יורק טיימס והחלטות של בית המשפט שמרחיבות אותה היו החלטות שהיו מונעות ממדיניות והתחזו לחוק חוקתי”, כתב תומס. “להחלטות האלה אין כל קשר לטקסט, להיסטוריה או למבנה של החוקה. מעולם לא בדקנו אם התיקון הראשון או ה-14 לחוקה, כפי שהובן במקור, כולל סטנדרט של כוונת זדון ממשית”.

קרדיט: ערוץ הטלגרם מבט עולמי    קרדיט לתמונה: ממשלת ארה”ב