כיצד אנו מופתעים מהפתעות.

תקציר: המאמר מתמקד בכשל מובנה במחקר המודיעיני לפיו חוקרים אינם מזהים, או ממעיטים, בהערכת תהליכים ארוכי טווח הנעים בנפרד לעומת נתונים כמותיים הנחשבים “אובייקטיביים”, ולכן משקלם אינו זוכה לבחינה מספקת ועלול לבנות הערכת חסר ביחס לסכנה ממשית העומדת בפתח. כדי לבסס תמונת מצב אמינה יותר ראוי להעלות שאלות המאתגרות את הקונצנזוס ואת הנחות היסוד שלו, ומציבות יותר מתחזית אחת ומעתיד אחד, זאת על-ידי יצירת סינתזה של עובדות מדידות עם מחקר איכותי של תהליכים רחבים שעליהם ניתן ללמוד גם מיצירות ספרות, שירה ומנשרים שהם בבחינת סיסמוגרפים רגישים לשינויים במרקם החיים הכאוטי.

קריסת משטרים ומהלכים צבאיים שלהם השלכות גיאופוליטיות וטראומטיות ארוכות טווח נופלים שוב ושוב “כרעם ביום בהיר” על חוקרים ומקבלי החלטות ומעוררים אותם מאשליית הסטטוס קוו בה דבקו. מגמה זו עלולה להתחזק דווקא בנסיבות של אי-וודאות הולכת וגוברת, וממעיטה בסבירות של סכנות פוטנציאליות.

הדבקות באשליית הסטטוס קוו עלולה לייצר גם כשל בתעדוף. מקבלי החלטות וארגוני מודיעין מודעים לאיומים פוטנציאלים אך אינם סבורים כי הם מחייבים תגובה מהירה אם מבחינת הזמן ואם כסכנה ממשית לאינטרסים חיוניים. אחת הסיבות לכך היא הנטייה להלביש קטגוריות חשיבה שהסבירו אירועים בעבר על מציאות חדשה, המחמיצה את השונה והמיוחד בה. (כניסת צבא מצרים לסיני במאי 1967 נתפסה תחילה כחזרה על הכניסה הצבאית המצרית לסיני ב-1960 במסגרת אירועי “רותם” שנגמרה בלא כלום.) כך נולדת חשיבה דטרמיניסטית לפיה מקבעים את הכרחיותו הבלתי נמנעת של מאורע נוכחי או עתידי על יסוד מאורעות קודמים, דבר המשחרר אותנו מאחריות. על-מנת לחדד את תשומת הלב לסכנת האנלוגיה הציע הוגה הדעות הצרפתי ריימון ארון לבחון את השווה בין השונה, ואת השונה בין השווה כדי לחדד את ייחודה של התופעה הנבחנת. יש לנו ניסיון מעתידים שהפכו לעבר, אין לנו ניסיון מעתידים שטרם הופיעו. המודעות המוגבלת (אם בכלל) לזיהוי הקשר שבין תהליכים ארוכי טווח שהגיעו לצומת המחבר אותם לבין אירועים קונקרטיים, מטשטשת את תודעת החירום. עם זאת, הסבר עלול להיות חלקי מפני שלא ניתנה תשומת לב להקשרים נוספים, או מפני שיש הקשרים המעוררים שאלות שאין ביכולתנו להשיב עליהן.

להפתעות אסטרטגיות המבשילות לאורך שנים יש מקורות מגוונים-כלכליים, טכנולוגיים, צבאיים, חברתיים, פוליטיים, סביבתיים, דמוגרפיים, אזוריים, בין-לאומיים ועוד. כוחות אלו הפועלים בנפרד ונמצאים בתנועה מתמדת המייצרת צירופים ביניהם וקשרי משוב, מערערים את שיווי המשקל השביר של המערכות השלטוניות החברתיות והאזוריות, ומחוללים תפניות וכאוס בניגוד לתחזיות והערכות. במציאות סבוכה שכזאת – שבה אי-אפשר עוד להבדיל בין סיבה לבין תולדה – נוטה בחינתה להתמקד בעיקר בנתונים כמותיים – הקלים יותר לאיסוף ולניתוח – הבונים תמונה חלקית הנתפסת כמשקפת עיקרי מציאות ממשית המסתירים את ההפתעה שבדרך. התמודדות עם אתגר המציאות הנזילה היא דווקא לא הישענות על ניסיוננו רב השנים (מה שהיה ייתכן ויחזור אבל בנסיבות שונות לחלוטין המצריכות פתרונות שונים לחלוטין) המסתיר תשומת לב לאותות חדשים על רקע מציאות הולכת ומשתנה, ולמודעות לכשלים קוגניטיביים רבים המעוותים את תפיסת המציאות. בהקשרים אלה טוען חוקר הפסיכולוגיה ההתנהגותית דניאל כהנמן, כי לבני אדם יש נטייה להימנע מעובדות שיגרמו למוח שלהם לעבוד קשה יותר.

כנשיא לשעבר של תאגיד “פורד” הביא שר ההגנה האמריקני במלחמת ווייטנאם, רוברט מקנמרה, גישה ניהולית המשתמשת בכלים סטטיסטיים לפיהם “כל מה שאפשר למדוד אותו אפשר לנהל אותו”. ככל שהמלחמה הלכה והסתבכה נוצרה עמימות שהקשתה על הערכת המבצעים וכיווני פעולה כשהדגש המרכזי היה על נתונים כמותיים כנדבך עיקרי למדידת הצלחה במערכה הכוללת. מקנמרה דרש דיווחים שוטפים על היקף האבדות של חיילי הווייטקונג ושל חיילי הדרום. נתונים אלו – שלעתים “נופחו” – ייצרו תחושת ודאות כוזבת במציאות כאוטית של מלחמה. כשיועציו התריעו כי ממשלת הדרום בראשות דיאם מאבדת תמיכה עממית, ביקש מקנמרה לדעת בכמה קטנו שיעורי התמיכה בממשלת הדרום ובקרב המגזר הבודהיסטי – והכל באחוזים.

לפני מלחמת יום הכיפורים התמקד צה”ל בנתוני הכוח של צבא מצרים וקבע כי אין ביכולתו ליזום מלחמה כל עוד לא הושגה יכולת תקיפה של בסיסי חיל האוויר הישראלי וטילי קרקע-קרקע שירתיעו את ישראל מתקיפת מטרות עומק במצרים. בפרוץ מלחמת איראן -עיראק (ספטמבר 1980), קבע אמ”ן בפסקנות כי המלחמה תסתיים בתוך שבועות אחדים בניצחון עיראקי מוחץ נוכח עליונותו באמצעי מלחמה מתקדמים, לעומת כמעט התפוררותו של הצבא האיראני, שננטש על-ידי האמריקנים לאחר המהפכה. המלחמה הסתיימה כעבור שמונה שנים. רוח הלחימה של החיילים האיראנים המסתערים על החזית העיראקית בדרכם לגן עדן ותפקוד לקוי ומסורבל של צבא עיראק לא נשקלו.

חרף התערערותו המחריפה של המשק האיראני בשנתיים שלפני מהפכת חומייני, אובדן המשילות של המערכות הפוליטיות והחברתיות, ונוכחותם של עשרות אלפי יועצים אמריקנים במדינה, קהיליית המודיעין האמריקני סברה כי התוהו ובהו בו שרויה איראן אינו משקף אפילו מציאות קדם מהפכנית.

עד התפרקותה נתפסה בריה”מ כמעצמה שממשיכה להתעצם כלכלית וצבאית על-פי מדדים מופרכים של המודיעין האמריקני. השיתוק הביורוקרטי והקיפאון הכלכלי שנמשכו לאורך עשורים לא הובאו בחשבון. שלושים מיליארד דולר שהושקעו במחקר הסובייטולוגי בארה”ב בשנים 1990-1970, לא העלו כל אפשרות לתרחישים אחרים. היו חוקרים שסברו כי אילו היו מלקטים את הבדיחות על מצבה העגום של הכלכלה הסובייטית הייתה מתקבלת תמונת מציאות אמינה יותר על מצבה של ברה”מ. בכל הדרמות הגדולות הללו המשנות מציאות מרחיקת לכת היו יחידים שהציגו יריעה רחבה של תהליכים שליליים והשלכותיהם, אולם קולם טבע בקונצנזוס המלכד של מקבלי ההחלטות. שבועות לפני נפילת מובארכ בלחץ ההמונים העריכה קהיליית המודיעין הישראלי כי אין חשש ליציבות השלטונית במצרים.

בודדים ניחנים בהבנה חודרת של מציאות זמנם, אם משום אינטואיציה או כושר התעמקות. דוגמה ליכולת הבנה מעמיקה היא זאת של ההוגה הבריטי אדמונד ברק (1797-1729) באשר לכיווניה של המהפכה הצרפתית. הוא העריך בדיוק רב כבר ב-1790, כשצרפת הייתה עדיין תחת שלטון המלוכה, כי ריסוק המסורת והרסנים של החברה בסערת המהפכה יוליכו בהכרח לטרור, לדיקטטורה וליצוא המהפכה באלימות לכל רחבי היבשת, זאת בשעה שאירופים רבים התפעמו מסיסמאות המהפכה של שוויון חופש ואחווה.

דוגמה מאלפת לחיזוי מוצלח היא הסינתזה של חברת הנפט “של” כשהחלה לתהות בתחילת שנות השבעים, מנקודת המבט של מפיקות הנפט, אם הגיוני להמשיך ולספק את הביקוש הגדל של חברות הנפט על בסיס הנתונים – הנפט כמשאב אסטרטגי,  האם ישמור מחיר הנפט על יציבותו מאז תום מלחמת העולם השנייה; התדלדלות מקורות הנפט של ארה”ב מחד גיסא ועלייה בביקוש מאידך גיסא; מדינות אופ”ק, המוסלמיות ברובן, צוברות עוצמה ומתחילות להפגין עוינות כלפי המערב בעקבות מלחמת ששת הימים, ועלולות להטיל ספק באינטרס של הגדלה מתמדת של ייצוא הנפט; ולאור כל זאת, יכולתן לדרוש מחירים גבוהים יותר לקראת המו”מ הצפוי על חידוש ההסכמים עם אופ”ק ב-1975. כשפרץ משבר הנפט ב-1973 “של” כבר הייתה ערוכה אל מול מתחרותיה בשוק הנפט.

הדוגמאות הללו ממחישות את החשיבות בהתמקדות בבחינת תהליכים ארוכי טווח לאיתור כוחות משפיעים המייצרים פרספקטיבות חדשות, רגישות לקשרי הגומלין בין אירועים ואפשרות לחוות את המציאות בדרך שונה. נקודת המוצא לבירור המציאות היא בראש ובראשונה הצבת סימן שאלה על המובן מאליו ועל תפיסות המגדירות את תמונת המצב השלטת כגון: מהם גורמי המפתח? אלו תנאים חדשים דרושים על-מנת לחולל בהם שינוי? מהן אי-הוודאויות העיקריות? לאיזה מידע חדש אנו זקוקים? שאלות כאלו חושפות אגב כך, את חוזקה וחולשותיה של השקפת עולמנו.

מידע “קשיח” הוא לעתים מוגבל בהיקפו ועל כן חסר עומק ופוריות (“סטרילי”) ופחות רגיש לניואנסים. הוא מספק בסיס לתיאור אבל לא להסבר מאחר ואין בהכרח קשר ישיר ביניהם. תחזיות הנשענות בעיקר על מדדים כמותיים הנגישים יותר נחשבות בדרך כלל ל”אובייקטיביות” (אף שהן כוללות לא מעט מיד שגוי) וכבסיס אמין להערכה מקיפה. בכך ממעיטים בשיקולים נרחבים של גורמים “רכים” בלתי מדידים הקשים לניתוח – בשל סבך קשרים מערכתיים שבהם הם נתונים – ומוערכים כספקולטיביים וכפופים לכל סוגי ההטיות. לא הקש הוא ששבר את גב הגמל, אלא כל המטען שהלך והצטבר מתחת לדבשתו. ייתכן כי ההפרדה שעושים בין שני סוגי המידע קשורה להשפעת הדיכוטומיה השגויה (לדעת אחדים) בין ערך (אמונות אודות מצבים לאורך רצף בעל חשיבות יחסית; אמונות אודות התנהגות רצויה; חשיבותם של אובייקטים) ועובדה, כאשר לעתים ערך יכול להשפיע על ההקשר לעובדה ולנסיבותיה. מאחר ולעתים אין ביטחון בנוגע לעובדות, בהעדר נקודה ארכימדית שממנה אפשר לצפות את המציאות, ישעיהו ברלין סבור כי אין לנתק בין עובדה לבין ערך המגלם בתוכו מרקם חיים של רצונות, רגש ומחשבות – הנמצאים ביחסי גומלין של גורמים היסטוריים, חברתיים וחומריים. ברלין מוסיף כי ככל שעובדה מקובעת יותר בעולם הממשי שבו אנו חיים, פחותה יכולתנו לדמות כיצד היו הדברים עשויים להשתלשל אילו אירע משהו שונה, שכן לחשוב אחרת הרי זה לשבש את מערך עולמנו. בגישתו המשלבת, ברלין מצטרף לעמדתו של ההוגה הבריטי דוד יום (1776-1711) המצדד בעמדת האמפיריציסט הספקן הפתוח יותר לדיון בעמדותיו, הפלורליסט הקורא תיגר על אבחנות הנחשבות מקודשות, התר אחרי עובדות מגוונות, המתחיל בחלקים ומבין את המכלול כאוסף השונה מסכום חלקיו. היפוכו הוא הרציונליסט האופטימי, הדוגמטי, המחפש “עקרונות יסוד מופשטים”, מתחיל במכלול השלמים ומייחס חשיבות רבה ביותר לאחדותם של הדברים. תהליך החקירה המשולב מעורר קונפליקטים המערערים את הנטייה להשגת הסכמה, ויוצר מאזן חדש המקיף הבדלי עמדות מוקדמים יחד עם אחדות הנדרשת להחלטה אפקטיבית. עובדות אינן מדברות בעד עצמן – מה שנכון עובדתית בהקשר אחד יהיה שגוי בהקשר אחר.

עם זאת, יש לשים לב שלא להטיל את ההקשרים שלנו על האחר – רבים סבורים כי המניעים והכוונות של האחר זהים למניעים ולכוונות שלנו. כך הופתע המודיעין האמריקני מהניסוי הגרעיני של הודו ב-1998 אשר לפי הבנתו לא ישרת את האינטרסים החשובים של הודו, מאחר והיא אינה יודעת כיצד תגיב בין השאר ארה”ב. ההערכה המלומדת הזאת לא שיקללה את הרקע של נשק גרעיני המשותף לקונפליקט ההיסטורי האלים שבין הודו לבין פקיסטן, ואת ההשפעה האזורית של המתח בין הודו לבין סין, שלפיהן הכריעה הודו לטובת הניסוי  הגרעיני על פני השלכותיו על יחסיה עם ארה”ב. באופן דומה העריך מאיר עמית ראש המוסד במלחמת ששת הימים, שנאצר לא יסגור את המיצרים ויחסום את השיט לאילת, שכן צעד כזה מנוגד לכל היגיון מדיני וצבאי. תהליכים ארוכי טווח – המצוקה הפוליטית שבה היה נתון נאצר עם התדרדרות מעמדו כמנהיג הפאן-ערביות, וההסלמה באותה עת בין ישראל לבין סוריה לא נקשרו זה לזה בהבנת ההימור שנטל על עצמו במטרה לשקם את מעמדו בזירה הבין-ערבית. במטרה לצמצם אי-וודאות לא ניתנת תשומת לב לתהליכים ארוכי טווח הנתפסים כמעורפלים וכקשים להערכה, והמיקוד מוסט לעבר מידע ספציפי ועכשווי.

משטרים אוטוריטריים הציגו בהצלחה חזות של “איתנות” שחיזקו ציפיות של המשכיות בחוזקן ועמעמו כמעט לחלוטין את משקלו של הציבור הנתפס כפאסיבי ומפוזר. על כך כתב חכם צרפתי (רוסו) “אתה נותן אמון בסדר הקיים, ואינך נותן את דעתך כי סדר זה נתון לתמורה בלתי נמנעת”. הפער בין התפקוד המתדרדר של מוסדות המדינה לבין חברה וסביבה משתנים אינו יכול להיות אין-סופי. אפשר להמשיך ולמדוד עוצמה צבאית וגודלם של מנגנוני הביטחון וכשתעלה תסיסה מהרחובות הטנקים ירמסו את המפגינים, והנמלטים יחוסלו בידי אנשי הביטחון. לכן, עד לרגע לפני שהאזרחים מגיעים לכיכר תחריר, ובדרעא שבסוריה יוצאים לרחובות, כולם משוכנעים “שאין חדש תחת השמש”, כי אין מדד “למחסום הפחד” מטיל האימה של השלטון, אין מדד למצוקה ולייאוש ולא רק של חסרי הכל. אין מדד לעומק ההשפלה שחוותה מצרים בין 1967 ל-1973 ,שהניעה אותה לצאת למלחמה .

התערערות המערכות הממשלתיות החסרות אמצעים ויכולת לשמר את עצמן,  משתרעת על פני שנים ארוכות, והאותות המתקבלים מהן נתפסים כמזדמנים, חלשים, המייצרים תגובות חלשות אם בכלל. למשל, סיפורם של 58 נהגי מוניות בקהיר (2007) על הכאוס השלטוני, וייאושו המוחלט של הציבור במשטר ואובדן כל אמון בו. חודשים לפני התפרצות ההמונים בקהיר, פרסם הפרשן והסופר המצרי מצטפא חוסייני את ספרו “מצרים על סף הלא נודע” ובו פרט את מחלותיה הפוליטיות, הכלכליות והחברתיות ללא מרפא, והסיק כי מצרים דוהרת לסוף קיומה. כך, ספרו של הסופר המצרי אלאסואני (בית יעקוביאן) המשקף את כישלון יומרות הנאצריזם, ומסמן תהליך ארוך טווח של קיפאון כלכלי וחברתי המבוטא על-פי אחד מגיבוריו במציאות הקשה ביותר בתולדותיה של נחשלות ובערות ונתונה בדיכאון נפשי קולקטיבי.

דיווחים מפוזרים מתקשים לבסס תמונה אחודה של מציאות מורכבת למול הקרנת כוח של המשטר, אולם הם יכולים להצביע על כוחות בעלי עוצמה המתחילים לנוע ומערערים את תמונת הסדר הקיים. במציאות האזורית המטלטלת כדרך קבע – גם לפני הכאוס הנוכחי – יצירות של סופרים, משוררים הוגי דעות ומחברי מנשרים הם בבחינת סיסמוגרפים רגישים לתזוזות חברתיות ופוליטיות ברובדם העמוק, בשל תחושת היכרות ישירה עם מרקם החיים, בהבנת צירוף נסיבות של גורמים כלכליים, פוליטיים ואישיים והשלכותיהם. במיוחד בעידן הנוכחי שבו הציבור המוסלמי יוצא בהמוניו לקדמת הבמה, מפיל שליטים ומשפיע על כיווני התנועה הפוליטיים והחברתיים, לא רק הצבאיים, יצירות ספרות והגות הן חלק בלתי נפרד של הבנת המציאות הקונקרטית .

אלא שברוב המקרים אנו מעדיפים פרשנות אחת של ההווה ותחזית אחת של העתיד. זו מוצאת את ביטויה בשני מצבים – אני חושב שזה יקרה, אך לא סביר שיקרה (מלחמת יום הכיפורים; פיגועי התאומים; מתקפת סין על הודו 1962). השני – אני מאמין שיקרה ונערך לקראתו (ערב מלחמת ששת הימים; המערכה בקורסק במלחמת העולם השנייה, בה נערך הצבא הרוסי מראש במבנה הגנתי מאסיבי שאליו התנפץ הבליץ הגרמני). על האפשרות הראשונה כתבה ועדת שמגר שחקרה את הטבח במערת המכפלה בהתייחסה לסוגיה לפיה אין מקום להתכונן לאירועים שסבירותם נמוכה ושהם בבחינת “רעם ביום בהיר”, כי “גם במקרים שבהם מוסכם על הכל כי המאורע שיצדיק בדיעבד את ההיערכות הוא בעל הסתברות נמוכה, השקעת משאבים בהיערכות מקדימה עשויה בהחלט להיות מוצדקת… המדד הנכון לחשיבותה ותועלתה של פעולה לסיכולה או למיתונה האפשרי הוא מכפלת של ההסתברות להצלחתה, כשזו מוכפלת בהערכת הכאב והנזק שייחסכו אם הסיכול יצלח. מכיוון שהכאב והנזק הנגרמים מפעולה או מערכה צבאית הם גבוהים ביותר עשוי ערך זה (המכפלה של הערכת הנזק בהסתברות הסיכול) להיות גבוה עם כשסיכויי הסיכול עצמו נמוכים”. חישובים כאלה מתעלמים מהקושי המודיעיני המורכב הטמון בהחלטה על סבירות למלחמה הכרוכה גם בהשלכות כלכליות כבדות.

במבט היסטורי (כפי שלמדנו) קיים פוטנציאל ממשי להתנגשות בין שגרת המערכת הממוסדת לבין הכוחות הפורצים את דפוסיה. מדינות ערב כשלו מראשית עצמאותן בתפקודן הכלכלי, הפוליטי והחברתי. האידאולוגיות שאימצו בלהט – אחדות ערבית, לאומיות, סוציאליזם, חילוניות לא הלמו את ניסיונן ההיסטורי והתרבותי במאמץ לבסס משילות אפקטיבית. ליבת הבעיה של החברה המוסלמית – משבר המודרנה הנמשך כבר מאות שנים, שבמרכזו הקושי העצום לחילונה ומנציח את נחשלותה בכל הממדים. הפלת משטר השאה על-ידי הממסד הדתי, והכרסום העקבי של ארדואן במורשת המדינה החילונית של אתא תורכ, מייסד תורכיה המודרנית, הם ציוני דרך בולטים בכישלון הציוויליזציה המוסלמית לכונן חברה על בסיס תפיסת המודרנה – חופש מחשבה וביקורת ללא תלות במסורת ובהלכה כתנאי לחברה פתוחה בכל היבטיה היכולה להתאים עצמה לתמורות הזמן. משנת האסלאם הרדיקלי המופיעה כתשובה אותנטית לקיפאון הציוויליזציה המוסלמית היא במהותה א-היסטורית אוטופית, נטועה בעבר – שבויה ברומנטיקה של חידוש “האומה המוסלמית” – ובורחת מההווה ומהעתיד ומעצימה את הכאוס הערבי. המכשולים לברור המציאות טמונים בקשיים לשלב בין  סינתזה של מידע כמותי עם מידע חברתי מגוון יחד עם תהליכים ארוכי טווח; יריבויות ארגוניות; אקלים הדעות השורר (ברה”מ “אימפריית הרשע”; העליונות הצבאית של ישראל והחולשה הצבאית הערבית) המעצב במידה רבה את עמדותיהם של המחליטים, (שלעתים זיקתם למציאות הסבוכה רופפת), כמו גם חרדותיהם, ודימויים הפוליטי. אנו לא מרומים אנו מרמים את עצמנו (גיתה).

Egyptian Army Leaders on 6 October 1973, via Egyptian Armed Forces, public domain/צבא מצרים ב -6 באוקטובר 1973, באמצעות הכוחות המזוינים המצריים, רשות הרבים.

קרדיט:יהושע טייכר שירת בחטיבת המחקר באמ”ן ובלוחמה הפסיכולוגית בצה”ל. מבט מבס”א מס’ 467, 16 מאי .2017