במזרח התיכון יש ביקורת רבה על ארצות הברית שמתערבת בסכסוכים לא לה, אז והיום. היא עזרה בדיעבד להקמת אלקאעדה (Al-Qaeda) כשנלחמה בברית המועצות, עזרה בדיעבד בהקמת “המדינה האסלאמית”, המוכרת כדאע”ש, כשנלחמה בשלטונו הרודני של צדאם חסין (Saddam Hussein) בעראק (Iraq).

אך מדינה נוספת “נהנית” להתערב בנעשה באזור – רוסיה. ברית המועצות אמנם התמוטטה סביב שנת 1990, אך כולם מכירים בעלייתה של רוסיה בעידן ולדמיר פוטין שבין השאר ניצל את המדיניות האמריקנית של הנשיא הקודם, ברק אובמה. בדומה לארצות הברית גם רוסיה פועלת מחוץ לגבולותיה. בגיאורגיה-גרוזיה, אוקראינה וכמובן המזרח התיכון.

בדומה לשירו של שלום חנוך “צרות טובות” (https://www.youtube.com/watch?v=yOFMILYQxts) גם לולדמיר פוטין יש ידידות טובות, שתיים הן וכן יודעות, זו על זו וזו על זו. לאחת קוראים ישראל לשנייה קוראים איראן. שני מנהיגי המדינות “עלו לרגל” לאחרונה למוסקבה לבקר את “הצאר” פוטין.

הגישה הישראלית, או יש שיגידו הגישה הסונית, מסכימה אמנם להשאיר את אסד בראשות סוריה, אך לא רוצה לראות בהמשך השתלטותה של איראן על האזור. גישה זו מתאימה לארצות הברית שהתרחקה מהנעשה במזרח התיכון בשנות אובמה, אך כמובן גם למדינות הסוניות המובילות – תורכיה, סעודיה, קטר, מצרים ואולי בעצם רוסיה עצמה.

הגישה האיראנית רוצה לשמור על “הסהר השיעי” הכולל גם את עיראק, סוריה, לבנון ואף חלקים מתימן. הסהר השיעי הוא חלק מהרעיון “ייצוא המהפכה האיראנית” ומשמש פלטפורמה להשפעה איראנית במדינות אלו ובשכנותיהם. איראן חוששת מאנרכיה או נפילה של מדינות כמו עראק, סוריה ותימן בידיים “הלא נכונות”, כלומר מדינות אנטי-איראן. ומה עם רוסיה? פוטין רוצה לשמור על מעמדה החדש של רוסיה ועל הגישה לים התיכון.

למרות המתעקשים, חשוב להפריד בין רוסיה לבני בריתה “הסהר השיעי” בראשות איראן. רוסיה ואיראן הן מדינות גדולות, עשירות באנרגיה ואף העלו את שיתוף הפעולה הכלכלי והצבאי ביתר שאת. שתיהן גם רוצות את שרידותו של אסד אבל כל אחת מהזווית שלה.

למי ששכח, רק לאחרונה נפגשו מנהיגי רוסיה וישראל, פוטין ונתניהו, ובפגישות הצהיר נתניהו את חשיבות העצמאות הישראלית לפעולה מול שיירות הנשק של חיזבאללה ונשמע כי ישנה הסכמה רוסית להצהרה זו.

על אף ההצהרה, שגריר ישראל ברוסיה ננזף על תקיפות ישראליות (במה שנטען כתקיפה ישראלית על נשק המיועד לחיזבאללה) ואתמול (חמישי), בשיחה בצל הפיגוע בסנט פטרסבורג הרוסית והתקיפה הכימית באזור אידליב הסורית הסמוכה לתורכיה, גער פוטין בנתניהו שאין להאשים בלי חקירה מקיפה ולא מוטה, או במילים אחרות – תירגע.

מהצד צופות שתי שנואות נפשה של איראן – ארצות הברית שהתחדשה לאחרונה בנשיא חדש ובמזכיר מדינה הידוע ביחסים טובים עם הקרמלין ומדינת ישראל בראשות נתניהו שפעל רבות מול הסכם הגרעין האיראני בתקופת אובמה. עד הפגישה של רקס טילרסון, מזכיר המדינה האמריקני בקרמלין בעוד כשבוע מנצלת איראן את חוסר הבהירות האמריקנית.

שובה של ארצות הברית למזרח התיכון, אמר אתמול (חמישי) עבדאללה מלך ירדן (תודה לאנדריי קוזנינוב על הלינק), יתקיים בשילוב עם רוסיה. שיתוף הפעולה האמריקני-רוסי צריך להיות שש-בש תלת ממדי, כדברי המלך הירדני. כלומר בכמה גזרות – סוריה, קרים האוקראינית ולוב שגם היא במלחמת אזרחים מאז נפילת קד’אפי. אם ארצות הברית תשחרר את הרסן בגזרות אחרות כנראה ימצאו גם פשרות בסוריה אולי על חשבון איראן. אולי.

רוסיה שתארח במוסקבה את “ועידת הביטחון” בסוף אפריל מתקרבת לשאלת שלום חנוך “מה אעשה? במי מהן אבחר?”. במה תבחר רוסיה?
לפוטין פתרונות.

בקריקטורה של העיתון “אלערב” (הערבים) שיוצא בלונדון אנו רואים את ארצות הברית ורוסיה קוצצות את ציפורניה של האריה האיראני.

מעניין האם המאייר התכוון למלך החיות עצמו או כיוון לכך שבדגל האיראני לפני המהפכה היה אריה, סמל למלוכה הפרסית העתיקה.

כותב המאמר: נעם בנעט, מומחה למזרח התיכון, מתעסק למעלה מעשור בתחום ומעביר הרצאות בנושא.

“חלון למזרח התיכון המתחדש” – https://www.facebook.com/aravimislam/?fref=ts