שני השרים צודקים: מאמציה של איראן לפעול נגד ישראל כיום מגיעים לשיאים חדשים. האיראנים, מעודדים מהצלחתם להציל את משטרו של אסד בסוריה, הכריזו מלחמה שקטה על ישראל. הגישה שלהם היא בשני ראשים. בעזה, הם מספקים הזרוע הצבאית של החמאס בנשק ובכסף. בגבול הצפון, הם פועלים ללא לאות כדי למלא את מחסני הנשק של חיזבאללה בטילים מדוייקים, העלולים לגרום לנזק כבד לצה”ל ולחיל האוויר. יותר מעשור לאחר מלחמת לבנון השנייה, חיזבאללה בונה את עצמו עם כוח של צבא לאומי.

“יש הרבה דברים שישראל אינה יודעת לגבי היכולות של ההתנגדות,” סגן מנהיג חיזבאללה נעים קאסם אמר בראיון טלוויזיוני בשבוע שעבר. “יכולות אלו הן שונות וטובות יותר ממה שהיו בזמן מלחמת לבנון השנייה.”

לפני כשנתיים, איראן אף ניסתה להקים מפקדה צבאית לפעולות נגד ישראל בחזית שלישית: הגולן הסורי. קצינים איראניים בכירים שנסעו סמוך לגבול ישראל-סוריה נהרגו בתקיפה אווירית, המיוחסים בדוחות זרים לישראל. “יש לנו שלוש בעיות להתמודד איתן” אמר ליברמן בכנס הביטחון במינכן, “איראן, איראן ואיראן.”

בעוד לאיראן יש מעמד של אויב בשיח הציבורי הישראלי. לסעודים, יש דימוי מתון: מנהיגי הגוש הטוב. ריאד אכן אינה אויבת מוצהרת של ישראל ואינה תומכת ישירות בקבוצות המבקשות לפגוע במדינה היהודית. עם זאת, הצגת התמונה בשחור – לבן רחוקה מלהיות מדויקת.

היוזמה הסעודית

המשטר הסעודי לוקח חלק בהתנהגות חתרנית במזרח התיכון לא פחות מאשר האיראנים. בלבנון, הם מגבים את הסונים ואת הנציג בכיר שלהם, ראש הממשלה סעד חרירי, המחזיק באזרחות סעודית. יש להם חלק בכל התפתחות פוליטית חשובה בביירות, לא פחות מאשר איראן. בתימן, הם שרויים בשנים האחרונות במלחמה עקובה מדם נגד מיליציות שיעיות החות’ים. זהו מאבק המתנהל בעיקר מהאוויר, ולעתים קרובות קורבנותיו הם אזרחים תמימים.

בעיראק, הם תמכו באל-קאעידה מההתחלה – קבוצה שהוקמה על ידי שאריות מנאמני סדאם חוסיין ומשטר הבעת ‘, במאמץ ליצור משקל נגד, מול ההשפעה האיראנית. הסעודים גם פעילים בבחריין, שם המיעוט של המונרכיה הסונית שולטת ברוב האוכלוסייה השיעית, אשר כל הזמן קוראת תיגר על מנהיגות, לעתים קרובות בעידוד איראן. הסעודים מספקים לבעל הברית שלהם, המלך חמד בן עיסא אאל ח’ליפה, סיוע תמידי להתמודד עם האופוזיציה השיעית, במיוחד סיוע בעל אופי צבאי ומודיעיני.

עם זאת, החלק הגדול ביותר של עשרות מיליארדי דולרים שהסעודים הוציאו על פעילויות החוץ שלהם הלך בשנים האחרונות לסוריה. ריאד היא המוביל העיקרי במלחמה להפלת בשאר אסד. בקיץ של שנת 2011, סמוך לתחילת מלחמת האזרחים, הסעודים החליטו להפיל את המשטר הסורי, לא משנה מה יהיו ההשלכות. על מנת לעשות זאת הם מימנו הקמת מיליציות נאמנות ופלגים מקרב האופוזיציה הסורית, וספקו להם נשק ואימונים צבאיים.

פעילי מודיעין סעודיים תיכננו ועיצבו את המדיניות התפעולית של באי כוחם במאבק נגד אסד. מאוחר יותר, יותר מדינות נוספות הצטרפו לתמוך במורדים, כולל קטאר, טורקיה ואיחוד האמירויות. אבל הסעודים היו דגל הנושאים של המבצע. אם לא הייתה הכרזת מלחמה נגד דמשק מהקואליציה הסונית, אסד לא צריך להגן על עצמו ללא פשרות, וחייהם של מאות אלפי אזרחים חפים מפשע שנטבחו או שהפכו לפליטים היה נחסך.

“אתם הבאתם את כל העולם כדי להילחם בסוריה,” אמר מזכ”ל חיזבאללה, חסן נסראללה, לסעודים בנאום לפני שנים, “רק כדי להפיל את אסד ומשטרו. הרסתם את סוריה, הרגתם את המדינה, ביצעתם את מעשי הטבח שם ואתם מסרבים לכל פתרון דיפלומטי. ” באותו נאום, הוא גם האשים את האויב השנוא במעורבות שלאחר סדאם חוסיין בעיראק: “אלה ששלחו מחבלים מתאבדים ופיגועים רצחניים במימון בבגדד ובערי עיראק, פיגועים שלא עשן הבחנה בין ערבים, כורדים, נוצרים, סונים, שיעים או טורקמנים – היו המודיעין הסעודי “.

בשלבים הקריטיים של המלחמה בסוריה, היה נראה כי תכניתה של ריאד ההצליחה ומשטר הבעת מתמוטט. עם זאת, לאחר מכן איראן וחיזבאללה יצאו להגנתו של אסד, שפכו דם כדי להגן עליו, ואחר כך הרוסים הצטרפו למאמץ, ומנעו מדמשק קריסה מוחלטת, לפחות לעת עתה. לאורך השנים, הסעודים והקטארים ניסו בהתמדה להציג את אסד כרודן אשר באופן שיטתי הורג את בני עמו באמצעות שליטתם בערוצי הלוויין בשפה הערבית. המשטר הסורי הרודני אכן נהל מלחמת שמד על האזרחים, שכללו גם הריסת בניינים שלמים על יושביהם. עם זאת, תמונת התקשורת שהציגו הסעודים הקטארים הסתירה את חלקם בהקמה והמימון של הקבוצות המורדות, הגורם שאלץ את אסד להילחם ללא פשרות.

החתרנות הסעודית בכל הזירות הללו מהווה תמונת ראי של מעורבותה של איראן בחיזוק הטרור ונסיונה להחליש משטרים באזור. עם זאת, הסעודים יותר עשירים מהאיראנים, לא פחות ערמומיים, ובעיקר, הם נהנים הסכמה שבשתיקה של המערב על מעשיהם. הם נוטים לפעול בשקט, על ידי משיכה בחוטים מרחוק באמצעות שכירי חרב.

יש כאלה בארץ שחשבו לאורך כל מלחמת האזרחים הסורית שישראל מרוויחה מן המערכה הצבאית הנחושה לגרוש אסד. המציאות הוכיחה אחרת. ישראל צריכה לשלוח פרחים לכל המעורבים בהצלת המשטר. אם מדינות המפרץ – חברינו, על פי השר כץ, היו מצליחות בתכניתם להפיל את המשטר בדמשק, עיראק שנייה הייתה מתהווה על לפתחה של ישראל. אף אחד לא היה מונע מדעא”ש מלהגיע אל גבול הצפון ברמת הגולן ולתקוף יישובים ישראליים משם ללא הפרעה. חזית נוספת היתה מתפתחת בגבול עם סיני.

בנוסף, התקפות מדי פעם של שרים ישראלים על מצב זכויות האדם באיראן הוא עלבון לאינטליגנציה של המאזין הישראלי. עדיין לא ראינו ראש ממשלה ישראלי שדואג באמת למצב של אזרחי איראן. ואם אכפת לממשלה בישראל מזכויות אדם כדאי להפנות את המבט למצב זכויות האדם בסעודיה. מבט לכיוון הזה יראה ממלכה בסגנון לואי הארבעה עשר, אשר מופעלת במשך תשעה עשורים על ידי אותה משפחה, ואשר מעבירה את הכתר מאב לבנו כאילו המדינה היתה אחוזה פרטית. אין בחירה של הפרלמנט, אלא מעין “מועצת השרים,” שחבריה מתמנים על ידי המלך, אין שיטת בחירות לבחירת המלך או חברי בית המחוקקים.

איראן היא אכן הכבשה השחורה של המערב, אבל האמת המרה היא שאם אזרחים סעודים יוכלו לבחור – הם ישמחו להיות חלק מהרפובליקה האסלאמית של איראן.

הניסוי של נתניהו

ישראל אינה רק רשאית ליצור קשרים חשאיים עם מדינות שיכולות לסייע לה להגן על עצמה, היא חייבת לעשות זאת. ניתן להניח כי כל מיני עסקים אפשר לעשות עם המשטר הסעודי. עם זאת, מגעים אלו צריכים להיות חלק מהשיח הציבורי בישראל. לא כדי לספק את סקרנותם של העיתונאים, אלא, על מנת למנוע כשלים והפסדים כמו אלה שקרו עם מצרים. במשך ארבעה עשורים ירושלים נעתרה לבקשת קהיר לקיים יחסים כמו אלה של אדם ופילגשו; יחסים אלה מעולם לא פרחו בהסכם שלום אמיתי, אשר ישמש מתנה ראויה לדורות הבאים. במקום זאת, הם נותרו כברית חלשה. שכמעט והתמוטטה, ברגע של אמת.

עם הסעודים עדיין מוקדם מדי לדון על הסכם שלום, אבל אין שום סיבה שמדינה דמוקרטית חזקה תקיים בעתיד יחסים חשאיים עם משטר רודני כי צריך את זה. סעודיה אינה רק כוח צבאי מדיני חשוב. זהו המשטר המנוסה ביותר באזור, הנלחם בקרב הישרדות מאז הקמתו. לעולם לא נדע באופן מלא את מפת האינטרסים האסטרטגיים של הסעודים. אתה יכול לגנוב סוס עם הסעודים, אבל אין להם בעיה – במקביל – עם גניבת סוס מהאורווה שלך.

באחד הנאומים של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בזמן שהוא רץ לבחירות לקדנציה הנוכחית שלו, הוא הסביר כי ישראל עוברת מהפכה ביחסיה עם מדינות האזור. משטרים אלה, שהיו תמיד יחסית סובלניים ישראל, מחפשים אינטרסים משותפים באזור שבו הכל סביבם הוא כאוטי.

לא רק האויב האיראני המשותף מעודד את זה, אבל גם שני צורכים אנושיים פשוטים: למצוא מישהו להישען עליו בשעת הצורך, והפוטנציאל העסקי. ישראל היא לא רק מעצמה צבאית, אלא בעיקר מעצמה טכנולוגית, מסחרית ודיפלומטית. לא רק הממשלות מתקרבות לישראל, כך גם פוליטיקאים ערבים, אשר עושים את דרכם לכאן בחשאי, כל מיני אנשי עסקים ואנשים פרטיים אחרים. כולם מחפשים את החסר להם – מהיתר עבודה או מעמד של פליט ועד שיתוף פעולה מודיעיני, הקמת בסיס ליחסים עתידיים ועסקאות של מיליארד דולר.

מגמה זו שהולכת וגוברת הביאה לראש הממשלה וראשי מערכת הביטחון של ישראל חשיבה יצירתית. “תמיד אמרתי,” נתניהו הסביר בנאומו, “כי ברגע שנתקדם, שתהיה פריצת דרך בתהליך השלום עם הפלסטינים, אנחנו יכולים גם לעשות שלום עם העולם הערבי כולו. אבל יותר ויותר אני חושב שהתהליך גם יכול לנוע בכיוון ההפוך. כלומר שהנורמליזציה, או קידום היחסים עם העולם הערבי, יכולה לעזור לנו להשיג שלום מציאותי יותר ויציב עם הפלסטינים.”

במילים אחרות, ראש הממשלה רוקח את הדרך לשלום עוקף רמאללה. זה היה בלון מבחן מעניין, מבוסס על חשיבה יצירתית שמטרתו הייתה להציל את ישראל מהבידוד האזורי ולהביא לפירוק היסטורי של החרם הערבי. עם זאת, לאחר שראש הממשלה חשף את חשיבתו, בירות ערביות, בראשות בריאד, דחו את הרעיון. בשיחות בין נשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס ומנהיגים ערבים, הם נתנו לו פוליסת ביטוח. “לא נמכור אותך,” אמרו לו, והכריזו על סירובם לעשות שלום עם ישראל ללא פתרון הבעיה הפלסטינית.

למה ערב הסעודית, הממלכה “המתונה” ומנהיגת העולם הסוני, לא קפצה על ההצעה המפתה? השאלה הנכונה היא, למה כן? שלום עם ישראל, למרבה הצער, אינו מעניין את הסעודים. כמו כן, לא מעניין את אחיהם האמירויות הערביות. הם מודאגים משני איומים קיומיים. מבחוץ – איראן, אשר נמצא בקרבת מקום ומסוכנת, ומתוך – האיסלאם הקיצוני. הסכם שלום עם ישראל ללא פיתרון של הבעייה הפלסטינית, ייתן לשני אויבים אלו לגיטימיות להילחם נגד הסעודים. עבור הסעודים זה לא רק כאב ראש, אלא סכנה ממשית.

יש גם סיבה נוספת לסירובם לעשות שלום עם ירושלים: סעודיה ושכנותיה במפרץ כבר מקבלים כל מה שהם צריכים מישראל – על פי פרסומים זרים, כמובן.