המלחמה הראשונה של הליכוד

[img attachment=”15422″ /]

מעריב 19.3.1978

בדממה לא מוסברת התעלמו כלי התקשורת בשבועיים האחרונים מציון 40
שנה לאחד המבצעים המשמעותיים של ישראל בלבנון, “מבצע ליטני”. זה היה
מבצע משמעותי, כי לא מעט מהמציאות בצפון עד היום היא תולדה של אותו
מבצע – גם אם כחוליה ראשונה בשירשור ארוך של אירועים והתרחשויות.
“אבי החוכמה” – זה היה השם הצה”לי הרשמי של המבצע, אם כי במבט לאחור לא בטוח שהשם הזה הצדיק את עצמו. השם “מבצע ליטני”, כשם הנהר הלבנוני אשר עד אליו הגיעו כוחותינו, יותר בנאלי ויותר מדוייק.
זו היתה המלחמה הראשונה של ממשלת ליכוד, אז בראשות מנחם בגין, שעלתה
לשלטון רק עשרה חודשים לפני-כן. הרקע היה הפיגוע הקשה בכביש החוף.
ביום שבת ב’ אדר ב’ תשל”ח, 11 במרס 1978, חדרה חולייה של 13 מחבלים
בעזרת ספינת אם ממנה ירדו בסירת גומי לחוף באזור קיבוץ מעגן מיכאל. הם
השתלטו על אוטובוס עם נוסעים רבים, שהיה בדרכו מהצפון לתל-אביב.
האוטובוס נעצר בצומת הקאונטרי קלאב, לאחר קרב של היחידה המבצעית של משמר הגבול (ימ”מ) בפיקודו של אסף חפץ. בפיגוע נהרגו 37 נוסעים ו-78
נפצעו. שני מחבלים טבעו בדרכם מהספינה, תשעה נהרגו מירי כוחותינו
ושניים נתפסו.
הרמטכ”ל באותה תקופה, מוטה גור, רומז בספרו “ראש המטה הכללי” (עמ’
405), שניתן היה למנוע את הפיגוע הזה – והדבר לא נעשה בגלל שיקולים
בעייתיים. גור מספר על דיון ערב פתיחת מבצע ליטני עם שר הביטחון דאז,
עזר ויצמן: “עמדתי על חשיבות התקיפה וההריסה של היעדים בחוף הים,
שמהם יצאו המחבלים לתקוף את האוטובוס, ושם הם מתאמנים למבצעים
ימיים דומים בעתיד. הזכרתי, שהוויתור שלנו על פעולה גדולה כנגד אותם
בסיסים, שבועיים קודם לכן, עקב שיקולים אנושיים ומדיניים, איפשרה
למחבלים להמשיך באימוניהם ולבצע את זממם”.
“שיקולים אנושיים ומדיניים”, כותב גור. אנושיים – להם רומז גם עזר ויצמן
בספרו “הקרב על השלום” (עמ’ 248): “שבועיים קודם לכן מסרו לי אנשי אגף המודיעין, מידע על מחבלים שמתאמנים למבצע מיוחד מהים בבסיס דאמור שבלבנון, על חוף הים התיכון. הוכנה פשיטה לחיסול הבסיס בדאמור.

אנשי הקומנדו הימי הגיעו למקום, נתקלו במשמר, פגעו והרסו שתי סירות קומנדו והסתלקו. הם לא פעלו בעומק הבסיס, מחשש פגיעה באזרחים. שם, בעומק, היו המחבלים”.

לא היתה זו הפעם הראשונה שחשש לחיי אזרחים חפים מפשע, הגביל מימדה של פעולה מעבר לגבול. הפעולות בלבנון נתקלו כמעט תמיד בקשיים גדולים,
כיוון שהמחבלים חיו ופעלו בלב ליבה של אוכלוסיה אזרחית ובחסותה, לפעמים במרחק מטרים ספורים מבתי חולים, בתי ספר, כנסיות ומסגדים.40 שנה עברו, ונראה שלפחות בנושא הזה דבר לא השתנה.
והיו גם השיקולים המדיניים, עליהם דיבר מוטה גור. ארבעה חודשים לפני כן ערך נשיא מצרים אנואר סאדאת את ביקורו ההיסטורי בישראל. ישראל ומצרים החלו בשיחות שנועדו להביא להסכם שלום סופי בין שתי המדינות. כל פעולה ישראלית נמדדה, לפחות מבחינת שר הביטחון עזר ויצמן, גם בשאלה: איך יגיבו המצרים. לכן לא בוצעה הפשיטה על דאמור. 37 אזרחים ישראלים שילמו בחייהם בגלל החשש לפגיעה באזרחים לבנונים, שכתוצאה מכך המצרים יפסיקו את השיחות המדיניות.

“דגלים לבנים” בפעם האחרונה 

אבל אחרי הפיגוע הקשה, ותוצאותיו רוויות הדמים, שוב לא היתה ברירה.
ממשלת ישראל בראשות בגין, החליטה על פעולת גמול נרחבת, שנועדה לפגוע
בתשתיות ארגוני הטרור הפלשתינים בדרום לבנון. כוחות צה”ל כבשו בתחילה רצועה ברוחב של כ-10 ק”מ ולאחר מכן הגיעו לנהר הליטני ועסקו בהשתלטות על הכפרים שבדרום לבנון.
חלק גדול מהאזרחים בדרום לבנון ומאנשי אש”ף נסוגו לצפון עוד בטרם החלה הלחימה, ובכך הצילו את חייהם. למעשה, ברוב החזיתות לא הייתה התנגדות ממשית לצה”ל וקרבות שבהם היו לצה”ל אבדות בנפש התרחשו בנקודות בודדות.
ועוד תופעה היתה באותה מלחמה, שכמוה לא הכרנו מאז: הנפת דגלים לבנים, דגלי כניעה, בכפרים הלבנונים. מבצע ליטני, להזכיר, התבצע קצת למעלה מעשור אחרי מלחמת ששת הימים, פחות משנתיים מאז מבצע יונתן. וגם חמש שנים אחרי מלחמת יום הכיפורים, שהיתה למעשה הצלחה צבאית ישראלית מסחררת.

התהילה של צה”ל, כגורם בלתי מנוצח, היתה בשיאה. מוטה גור מספר בספרו כי בדיון בביתו של משה דיין, אז שר החוץ, עם עזר ויצמן: “דיווחתי על תופעת הדגל הלבן בתבנין. מוכתר הכפר התייצב בפני כוחותינו והציע שניכנס לכפר להגן על התושבים מפני המחבלים. במשותף עם אלוף הפיקוד חובר כתב כניעה בצרפתית, המסביר שהדבר נעשה ברצון התושבים. הצעתי לשר הביטחון לקבל שיטה זו ולאשר התקדמות כוחותינו רק לעבר כפרים נכנעים, וללא שימוש בכוח”. התופעה הזו, דגלים לבנים, שוב לא חזרה על עצמה במלחמות ובמבצעים הבאים, ככל שכושר ההרתעה של צה”ל הלך ונשחק.

לצה”ל היו במבצע 18 הרוגים, ו-113 פצועים. ישראל ספגה גינויים בינלאומיים בגלל פגיעה באזרחים בזמן הלחימה, והואשמה גם באחריות ל- 200 אלף פליטים, רובם שיעים, שנסו צפונה לכיוון ביירות.
מבצע ליטני יצר מציאות חדשה בדרום לבנון – חלקה לטובה, חלקה פחות.
בדרום לבנון נוצרו שני גורמים צבאיים חדשים: הראשון היה יוניפי”ל
(UNIFIL – UN Interim Force in Lebanon, כוח האו”ם הזמני בלבנון).
ה-“זמניות” שלו נמשכת 40 שנה. מדי חצי שנה מחליטה מועצת הביטחון על
הארכת המנדט שלו.
הגורם השני היה המובלעת שנוצרה בדרום לבנון ושנשלטה על ידי המיליציות
הנוצריות בראשותו של סעד חדאד. מיליציות אלו קיבלו חיזוק משמעותי לאחר
מבצע ליטני, הן בציוד והן בהיקף האימונים, דבר שהפך אותם לצבא חצי סדיר
שכונה בשם צבא לבנון החופשית ובהמשך שינה את שמו לצד”ל – צבא דרום לבנון, הכוח ששרד עד לנסיגה הישראלית בשנת 2000.
שקט בלבנון המבצע לא הביא. אש”ף נדחק אל מעבר לנהר ליטני, אבל לא
איבד את יכולותיו הצבאיות. ירי קטיושות של הפת”ח, פשיטות של צה”ל על
מעוזי המחבלים בדרום לבנון, איפיינו את כל התקופה שאחרי מבצע ליטני
והובילו למבצע “שלום הגליל”, שהביא להקמת חיזבאללה כגורם צבאי משמעותי בלבנון – ומאז ההיסטוריה מוכרת.

תקדים עסקת השבויים

במהלך המבצע נהרגו עוד ארבעה חיילים, אשר החליטו, מתוך חוסר אחריות,
לצאת לטיול בלבנון ברכב פרטי, ונתקלו במחבלים של הפת”ח. חייל ואזרח
נוספים הצליחו לחמוק, וחייל המילואים אברהם עמרם נפל בשבי המחבלים.

מי שכמעט סיים את הקריירה הצבאית שלו עקב כך היה מח”ט הצנחנים אמנון ליפקין-שחק, לימים רמטכ”ל צה”ל. וייצמן דרש מהרמטכ”ל גור להדיח אותו, כי השטח באחריותו. מוטה גור סירב.
גם כאן היה תקדים שיצרה ממשלת הליכוד. בין ישראל לאירגון המחבלים
נפתח משא ומתן באמצעות אירגון הצלב האדום הבינלאומי על שיחרורו של
עמרם. ב-14 במרץ 1979, כשדעת הקהל בישראל היתה נתונה להשלמת
הסכם השלום עם מצרים שאמור היה להיחתם בתוך שבועיים, הוחזר אברהם
עמרם תמורת שיחרור 76 מחבלים. מי שהכריע בהצבעתו בממשלה בעד
העיסקה, בהצבעה על חודו של קול, היה אריאל שרון.
בין המחבלים ששוחררו היו 20  “עם דם על הידיים”, וחמישה שמערכת ביטחון הגדירה “רוצחים אכזריים ביותר”. ביניהם היו רוצחי החייל אלי לופו בשנת 1975, המחבלים שהציבו מקרר תופת בכיכר ציון, המחבלת רימה טאנוס ממטוס סבנה, ומחבלת שהניחה מטען חבלה בקפיטריה של האוניברסיטה העברית בירושלים. ד”ר רונן ברגמן מסכם בספרו “מדינת ישראל תעשה הכל” כי “עסקת אברהם עמרם אכן נשתכחה מהתודעה, ואיתה מבצע ליטני. אבל מאז ועד היום היא מורת הדרך של ההתנהלות הישראלית, וגם של הצד שני. היא, ולא מבצע אנטבה”.

קרדיט:חגי הוברמן-עיתונאי-מצב הרוח