“סטאלין” כך השתלח חבר הכנסת אורן חזן (הליכוד) בחברו לסיעה יו”ר הכנסת יואל (יולי) אדלשטיין בנאומו האחרון, מעל לבימת הכנסת, לפני שהחל בריצוי השעייתו מפעילות בכנסת. על אף התנצלותו על “פליטת הפה”, מספר שעות מאוחר יותר – בראיון בערוץ 20, הטיל חזן ספק בהיותו של אדלשטיין אסיר ציון כשאמר, “אני לא בטוח שהוא אסיר ציון. צריך לבדוק את זה”. אמירותיו של חזן טבולות בשחצנות אנטי-ציונית ויהירות שרק בן הארץ יכול לאחוז בהן, שאינו מכיר את תלאות אחיו העולים שלא שפר עליהם גורלם להיוולד במדינת ישראל וכי זכותם להיות ציונים הייתה כרוכה במאבק של זהות והגדרה עצמית אל מול שלטונות עויינים, תוך תשלומי מחיר אישים ומשפחתיים גבוהים מאוד. להבא, כדאי אולי להזכיר ולהיזכר מי הם אסירי ציון.

השנה מדינת ישראל תציין שבעים שנים להיווסדה בטקסים רבי רושם בישראל ומסביב לעולם. רבות ידובר על תקופת הקוממיות, המדינה שבדרך והמפעלים הציוניים השונים שקדמו להקמת המדינה. מן העליות עבור בכיבוש העבודה והשמירה, יצירתו של “היהודי החדש” בן הארץ ועד הקמת המדינה על מוסדותיה – לצדם צבא ההגנה לישראל. חשוב לומר כי קום המדינה, עבור רבים מבני העם היהודי, פתח תקופה חדשה בחייהם עת סוף כל סוף היה לאן לעלות. היו מי שהגיעו כפליטי אירופה וניצולי שואה, עולים ממדינות ערב רדופי אנטישמיות ומי שעלו עלייה חופשית ממדינות דמוקרטיות. לכולם היה משותף אשר בלעדיו לא היו עולים והוא זיקה עמוקה לעם היהודי ולארץ ישראל. אחרי קום המדינה, עבור יהודים רבים אחרים ברחבי העולם, כיסופי העלייה לא יכלו להתממש ואלה נאלצו להמשיך את מאבקם הציוני במחתרת.

באתר להוקרת פועלם של אסירי ציון, שהוקם ביוזמת המשרד לקליטת העלייה, נכתב כי אסירי ציון הם נשים וגברים אשר קיימו פעילות ציונית בארצות שונות ברחבי העולם, בגבורה ובאומץ לב תוך סיכון עצמם ומשפחתם, לרבות פעילות להעלאת אחיהם לארץ ישראל. חלק מ”אסירי ציון” נעצרו בשל יהדותם או בשל יחסי האיבה של אותה ארץ בה נעצרו כלפי ישראל. המאבק נמשך גם אחרי קום המדינה, אז פעלו יהודים מכל רחבי העולם – מברית המועצות הקומוניסטית, שאר מדינות מזרח אירופה, ארצות ערב ואתיופיה – לשחרר את בני עמם ולהתיר את עלייתם לישראל. פעילות זו עלתה לכל אחד ואחת מהם במעצר או מאסר לתקופות שונות ומלבד הפגיעה בחירותם, סבלו רבים מהם עינויים קשים וחלק אף שילמו על כך בחייהם. בישראל אסירי ציון זוכים למעמד על פי קריטריונים וזכאים לתגמולים הקבועים בחוק. עד היום הוכרו כ-3,300 אסירי ציון, מהם כ-1,250 עודם בחיים.

בהקשר של אסירי ציון ומפגשם עם ישראל כדאי להזכיר את סיפורו של הרב יוסף מנדלביץ’, אסיר ציון שישב בכלא הסובייטי 11 שנים. בשנת 1966 הקים מנדלביץ’ בברית המועצות ארגון יהודי מחתרתי שעסק בלימוד עברית ויהדות וערך ביטאון מחתרתי בשם “העיתון”. ב-1967, במהלך טקס זיכרון לחללי השואה בגיא ההריגה רומבולי, החליט לחזור בתשובה. ב-1970 היה שותף ב”מבצע חתונה” – ניסיון לחטוף מטוס קטן משדה תעופה על יד סנט פטרבורג כחלק מהמאבק למען עליה חופשית של יהודי ברית המועצות. על חברי הקבוצה נמנו גם סילבה זלמנסון ומארק דימשיץ. הם הואשמו בבגידה, אישום שדינו מוות. מנדלביץ’ נידון ל-15 שנות מאסר. מאסרו הופחת ל-12 שנים במחנה סגור בהרי אוראל, מתוכם היה כלוא בפועל כ-11 שנים. שלוש שנות מאסר שהה בתנאים מחמירים, משום ששמר מצוות.

במהלך מאסרו, הוא שבת רעב 58 ימים. בפברואר 1981 הוא נלקח למרכז הק.ג.ב. במוסקבה, שם הודיעו לו כי איננו ראוי עוד לשאת אזרחות רוסית וכי הוא מגורש מהמדינה. מנדלביץ’ עלה לישראל ופעל לשחרור אסירי ציון נוספים. בבואו לישראל היה למנדלביץ’ רצון מיוחד לעלות לירושלים ברגל. על אף שהתקבל בנמל התעופה בן גוריון בשמחה ובריקודים זכה מנדלביץ’ לקבלת פנים נוספת, שלילית ולועגת, המזכירה את התבטאויותיו של חזן. עיתונאי ‘מעריב’ באותם ימים, אמנון אברמוביץ’ התייחס בביטול ובהתנשאות לשאיפתו לעלות לירושלים ברגל. “רק לפני שעות ספורות פגשה כף רגלו בארץ ישראל, הוא אפילו לא יודע עדיין מה המרחק בין לוד לירושלים, עובדה שחשב לעשות את זה ברגל, ומנדלביץ, שיהיה בריא, נראה לי די ציפלון וספק אם הוא מסוגל ללכת ברגל מלוד לרמלה. הוא רק הגיע. שיחכה קצת, שיעשה טירונות, ישלם מס הכנסה, שירות מילואים, חמסין אחד, חורף אחד, אולי, חלילה וחס, מלחמה אחת או שתיים, ואחר-כך, רק אחר-כך…”.

הסופר וההיסטוריון הישראלי, אלי בן גל ז”ל, כתב על דברי אברמוביץ’ בספרו “כשאוכלים עם השטן” (עם עובד, 1989), כי מדובר “בשחצנות אנטי-ציונית מדהימה” והוסיף, “מדוע חייב יוסף מנדלביץ’ לעבור מבחנים ארץ-ישראלים מגוחכים אלה? האם הצדקת היותנו כאן קשורה במהותה של הארץ, באקלימה (“החמסין”), בגודלה (“המרחק לוד-ירושלים”), בהשפעתה על גופנו (“ציפלון גלותי!”)? האדם שעמד בגבורה מול המפלצת הסובייטית מתבקש להמתין קצת עד שיקבל מהילידים את אשרת השהות הקבועה”.

יוסף מנדלביץ מבקר בסנט פטרסבורג לראשונה מאז ששוחרר, לכבוד קבלת הפרס, דצמבר 2014 (צילום: Roman Yanushevsky / Shutterstock.com)

יו”ר הכנסת אדלשטיין ביקר בסוף חודש יוני שנה שעברה ביקור היסטורי במוסקבה במהלכו סייר בתחנות חייו כאסיר ציון תחת המשטר הסובייטי, בהן בית הכנסת ארכיפובה בו נהגו להתכנס מסורבי עלייה, פעילים ציונים, יהודים מכול העולם שביקשו לסייע ועוד, דירת מגוריו, בית המשפט ובית המעצר “בוטירקה” בו שהה כעציר יותר משלושה חודשים. “הרגע שהשער נסגר מאחוריך בטריקה, זה הרגע שבו אתה מבין שאתה בפלנטה אחרת”, אמר אדלשטיין והוסיף, “אתה נכנס לתא, תא גדול עם כמה עשרות עצירים, עם מזרון דק ביד אחת וכמה חפצים ביד השנייה”. אדלשטיין בביקורו אף נאם בפני הפרלמנט הרוסי כנציגה הבכיר הראשון של ישראל הנואם בפני מוסד זה. “לפני שלושים ושלוש שנים נאסרתי, כאן במוסקבה, על ידי שלטונות ברית המועצות בעוון לימוד השפה העברית”, אמר אדלשטיין בנאומו וסגר מעגל ביחס לעברו, כמסורב עלייה ואסיר ציון תחת המשטר הסובייטי והוסיף, “היום, אני עומד כאן לפניכם, כיושב-ראש כנסת ישראל, ובאותה השפה שבעוון הוראתה נאסרתי, אני מברך אתכם בברכה היהודית העתיקה: ‘שלום עליכם’!”.

יו”ר הכנסת, יולי אדלשטיין נואם במוסקבה (תמונה: לע”מ)

לא רק בבריה”מ

ישוורק דוויט נולדה בשנת 1971 בגונדר שבאתיופיה, והייתה פעילה ציונית להעלאת יהודים לישראל. בגיל 15, בהיותה תלמידת תיכון, הייתה ישוורק שותפה בהתארגנות צעירים יהודים שפעלו למטרת עלייה לארץ, ויחד ניסו לעלות בעצמם למרות הסכנות ואי הוודאות שבדרך. ישוורק עזבה את משפחתה ויצאה למסע רגלי באזורים נידחים, ללא אוכל ומים שאזלו במהירות, ויחד עם חבריה התחבאה משודדי הדרכים והמשיכה במסע גם באנייה.

כשהגיעו לג’יבוטי, בזמן שהמתינה לאישורים כדי להמשיך במסע, חלתה ישוורק ואושפזה בבית החולים. במהלך אשפוזה התבשרה כי כל חבריה נעצרו על ידי השלטון המקומי והוחזרו לאתיופיה. ישוורק נלקחה מבית החולים לכלא המקומי למשך שנה וחצי, שם סבלה מתנאים קשים מנשוא. לאחר שחרורה, העבירה מסר למשפחתה שהיא בחיים, והתברר כי אמה אכן חשבה שהיא מתה. ב-1990 עלתה ישוורק לישראל והחלה לעבוד כדי לתמוך כלכלית במשפחה שנשארה באתיופיה. לאחר שנתיים, גם בני משפחתה עלו לארץ. כיום ישוורק עובדת כעוזרת הוראה במרכז בית ציפורה, בסיוע לילדי הקהילה האתיופית.

קרדיט : שי ניר-כתב מדיני – דבר ראשון . 

שי ניר