זיכרון מאוחר

48 שנים אחרי: האזרחים שנהרגו באסון המשאית יזכו גם הם להנצחה. 19 חיילים וחמישה עובדי צה”ל נהרגו בפיצוץ משאית תחמושת בבסיס חיל הים באילת בינואר 1970 | בעוד שהחיילים הונצחו ביחידותיהם, חמשת האזרחים לא זכו לכל אזכור | אמש (ד’) אישרה מועצת העיר הצבת יד זיכרון שתכלול גם אותם.

48 שנים אחרי אסון משאית התחמושת באילת, יזכו 24 החללים באירוע להנצחה בעיר. מועצת העיר אילת אישרה אמש (רביעי) את הצבתו של סלע גדול, יד זיכרון בכניסה לבסיס חיל הים, עליו יכתבו שמות הנופלים לרבות חמשת עובדי צה”ל האזרחים במספנות, שנהרגו גם הם באירוע ולא הונצחו מאז כלל.

שלד המשאית שנותר לאחר הפיצוץ 26 ינואר 1970 (ניר מאור מוזיאון ההעפלה וחיל הים)

ב-24 בינואר 1970, שבו כוחות צה”ל שהשתתפו “במבצע רודוס“, במהלכו השתלטו על האי המצרי שדואן מדרום לשארם א-שייח, במטרה לתפוס שבויים מצרים והתשה נוספת של צבא מצרים כחלק ממלחמת ההתשה.

הנחתת אח”י בת שבע שפינתה את הכוחות, הועמסה גם בתחמושת ששימשה אותם. בין היתר הועמסו על הנחתת משאיות שעליהן מוקשים של חיל ההנדסה. באותו היום פרקו המשאיות את הציוד מהנחתת על גדר הבסיס הצבאי באילת, בשטח חולי. כיוון ששטח הפריקה לא היה ערוך לפריקת ציוד מסוג הזה, נוצר מצב בו המשאיות התחפרו בחול והחיילים במקום נדרשו לסייע בידיהם לדחיפת המשאית שהתחפרה.

אחת המשאיות נפלה מדלת הנחתת אל בור שנוצר במקום כתוצאה מהתחפרות המשאיות הקודמות בחול. הנפילה גרמה לפיצוץ של מוקש שהיה מועמס בצורה לא בטיחותית וללא פריקה מהחימוש. כתוצאה מהפיצוץ של כ-6 טון תחמושת על פי הערכות, נהרגו 19 חיילים וחמישה אזרחים עובדי צה”ל.

חשוב להדגיש כי על אף שאין הנצחה לאירוע עצמו, חיילי צה”ל שנהרגו באסון הונצחו ביחידותיהם. חמשת עובדי צה”ל, על אף שנהרגו באותו אסון ובעת מילוי תפקידם, לא מונצחים כלל וכלל.

חמשת האזרחים עובדי צה”ל שנהרגו באסון: נסים אולוק, לייב דויטש, מנשה מלמד, זולי נשאור וסעדיה אלקיים הובאו לאילת במיוחד לצורך תיקונים בתחום אחריותם המקצועי.

יהודית טויזר, כיום בת 48, הייתה בת ארבעה חודשים כשאביה, סעדיה אלקיים, נהרג באסון. לדבריה, אביה נשלח מחיפה באופן מיוחד, “שלא בשונה מכל חייל אחר”, לצורך הפעולה הצבאית.

סעדיה אלקיים (באדיבות המשפחה)

בתגובה להחלטת מועצת העיר, אמרה טויזר ל’דבר ראשון’ כי “זה אמנם באיחור של 48 שנים, אבל אני עדיין מברכת ושמחה מאוד”. עוד הוסיפה כי היא “מקווה שבכל שנה יהיה לנו לאן להגיע לאזכרה, ושהעירייה תארגן כל שנה טקס מכובד”.

לשאלה על תחושותיה ביחס לציון החסר של האירוע, השיבה כי “עצוב לי מאוד שטאטאו את המקרה ולא נתנו את ההכרה שהייתה אמורה להיות. אין אזכורים לזה”. לדבריה, “בדיעבד אני מבינה למה. היו יותר מידי אירועים באותו זמן ולא רצו לאזכר את כישלונות חיל הים. שלא כמו היום, המשפחות לא הרימו כל זעקה. אני שמחה שהיום זה התעורר”.

כפי שאמרה טויזר, אסון המשאית היה אכן רק חלק אחד בשורה של מקרים בהם היה מעורב חיל הים באותם השנים. ב-21 באוקטובר 1967 הטביעו המצרים את המשחתת אילת, הצוללת דקר נעלמה ב-25 בינואר 1968, האניות היי דרומה ודליה פּוּצצו בנמל אילת (בלי נפגעים) ב-15 בינואר 1969, ב-5 בפברואר 1970 (שבוע בלבד אחרי אסון המשאית), הטביעו המצרים בנמל אילת את אניית התובלה בת גלים וחיבלו בנחתת בת שבע.

על “הקושי להנציח” את חללי האסון, אמר אל”מ (במיל’) מייק אלדר, מי שהיה מפקד שייטת הנחתות, כי “זה לא העניין, כי הרי לא מנציחים על המקום. וגם המלה ‘קשה’ לא מתאימה פה. פיקוד חיל הים לא רצה לעסוק בזה, ומפקד חיל הים סירב להקים ועדת חקירה, כדי שהמחדל יישאר נחלת חיל הנדסה”.

לדבריו, “אחר כך החיים עשו את שלהם. מדובר גם בתקופה בה כל שבוע נהרגו חיילים בחזית התעלה. ובנוסף הייתה תקופה בה המשפחות השכולות האמינו למערכת ושתקו”.

“לא שכחנו את אותן משפחות שאיבדו את יקיריהן”

יהודה פרחי, אח שכול ליוסף ז”ל, שנספה בצוללת אח”י דקר, ואדריכל נוף חיפאי, היה אחד מהדוחפים להנצחת האסון. פרחי הגיש לעיריית אילת מספר הצעות תכנוניות בנושא, יחד עם שותפו ליוזמה, המתכנן בני מעיין, בעצמו אח שכול למשה ז”ל, שנהרג באסון המשאית.

“ביוזמתי פניתי לעיריית אילת והסברתי להם את המצב שאין אזכור ולא הנצחה לאסון”, אמר פרחי בראיון ל’דבר ראשון’. אחת ההצעות הראשונות שהגיש לעיריית אילת הייתה אנדרטה שהיא למעשה צללית הפוכה של נחתת בזווית טביעה, אך היא נדחתה. “הצגנו את התכנית לפרנסי העיר אילת, סגן ראש העיר יהודה מורדי, ומהנדס העיר, אך הם דחו את הרעיון”, אמר פרחי, זאת משום שלטענתם “אילת היא עיר תיירות, והיא לא רוצה להנציח סממנים צבאיים”.

הצעה לאנדרטה כביש 90 הנחתת בת שבע, בעיצובו של האדריכל גבי מגן (באדיבות יהודה פרחי)

מורדי, העומד גם בראש ועדת הנצחת החייל ונפגעי פעולות האיבה העירונית, קיבל ברצון את היוזמה להנצחה אך הסביר ל-‘דבר ראשון’ כי עבור העיר אילת, יש צורך שההנצחה תשתלב בנוף התיירותי. “מי שמכיר את אילת יודע שהכביש שנושק לבסיס חיל הים מאוד תיירותי, מאוד סואן ועמוס בתיירים” הסביר, “לכן ביקשתי שזה יהיה ידידותי לעיר תיירות”.

לדברי פרחי, “החלטנו לנסות להכין רעיון יותר תיירותי והצטרף אלינו לצוות התכנון האדריכל גבי מגן, לשעבר סגן מפקד הנחתת בת עמי”. הצעה נוספת שהגיש לעירייה הייתה לפתוח חוף רחצה באתר הנחיתה בו התרחש האסון, בו תהיה “כל שנה תחרות בניית ארמונות בחול”. לדבריו, עיריית אילת לא השיבה להצעה.

ליוזמה חבר לפני כשלוש שנים גם אלדר, שיחד עם מעיין וקבוצה של יוצאי הנחתות, חידש את המשא ומתן עם עיריית אילת על הנצחת חללי האסון. בדצמבר האחרון הציגו השניים לוועדה העירונית מספר הצעות, שהמינורית שבהן התקבלה. כאמור, מדובר בסלע גדול שיוצב בפתח של בסיס חיל הים ועליו יונצח האירוע ושמות החללים כולל האזרחים עובדי המספנות.

“לבני משפחותיהם של אותם אזרחים לא היו פרטים על האופן בו יקיריהם נפלו”, אמר פרחי, שביקש להדגיש את הפערים בין זיכרון חיילי צה”ל השייכים למה שהוא מכנה “אצולת השכול”, וזיכרון האזרחים שנהרגו. “המשפחות האלה חיו שנים בהרגשת אכזבה, בהרגשה שהמדינה שכחה אותם”, אמר. “לא שכחנו את אותן משפחות שאיבדו את יקיריהן. אי אפשר להתעלם מקורבן שמשפחותיהם משלמות עליו כל ימי חייהן”.

“ההצטרפות למשפחת השכול לא נעשית מבחירה” הוסיף פרחי, “וכאב המשפחות לא פג עם השנים. יש משפחות שהמדינה מאמצת אל ליבה ומעלה את אסונן לזיכרון הלאומי. ויש משפחות שאסונן נותר מחוץ לאותה גדר של הזיכרון הלאומי. ומשום כך כאבן גדל עוד יותר. עם השנים. ובעיקר חוסר הידע מה קרה ולמה קרה. אסון הנחתת בת שבע היה עד אתמול אסון מחוץ לגדר, אסון שמעולם לא זכה להתייחסות”.

על החלטת העירייה להציב יד זיכרון, אמר פרחי כי “אני שמח שוועדת ההנצחה בעיריית אילת הרימה את הכפפה ונתנה את הכבוד הראוי לנופלים מיחידות צה”ל השונות ואזרחים עובדי מספנה שהיו במקום וצרפו בלא ידיעתם את משפחותיהם למשפחת השכול”, הוסיף פרחי. “הדבר המאחד בעם ישראל הוא שותפות הגורל והתמיכה אחד בשני. וביום מיוחד זה אנו אומרים להורים הזקנים, לאחים ולאחיות, ולילדים היתומים – אסונכם הוא אסון לאומי וליבנו עמכם”.

סגן ראש העיר אילת, יהודה מורדי, בירך גם הוא על ההחלטה, ואמר כי “זו זכות להעביר אותה ביום הזה. זו זכות עבורי, גם בתור מי ששירת כלוחם בחיל הים, והיה קשור גם בנחתות, וגם כיו”ר וועדת ההנצחות. אני מאמין שהנושא יתגלגל מעכשיו די מהר”.

 

קרדיט : שי ניר – דבר ראשון