200 ימי חרדה-סיפורו של האיש שהיה לבדו 'יחידה 8200' במלחמת העולם השניה

גבריאל גלזר ז”ל ידע מהאזנה לפיקוד הנאצי, שאין לגרמנים שום כוונה או יכולת לכבוש את ארץ ישראל במלחמת העולם השנייה. סיפורו של האיש שהיה לבדו ‘יחידה 8200’ במלחמת העולם השנייה.

קרדיט:מנחם רהט-עיתונאי  בעיתון “מצב הרוח”

[img attachment=”14414″ /]

גלזר במדי הצבא הבריטי

זקני היישוב לא שוכחים, והצעירים יותר מכירים מספרי ההיסטוריה, את התכנית ההירואית להגנת הישוב היהודי לפני 74 שנים, בשיאה של מלחמת העולם השניה, מפני פלישה נאצית לארץ ישראל, אותה הגה ‘המופתי’ הפלשתיני ימ”ש, חאג’ אמין אל חוסייני, על מנת לחסל את היישוב היהודי בארץ ולהוביל את המתיישבים למישרפות שיזם המופתי למענם בעמק דותן.

מה שלא ידעה הנהגת היישוב באותם ימים הוא, שכל התכנית היא בגדר אזעקת שווא, מפני שלנאצים לא היה שמץ של יכולת לכבוש את ארץ ישראל. לא מפני שלא רצו, אלא מפני שהבינו שלא יכלו. ולא מחמת ההתארגנות היהודית מולם במרומי הכרמל, אלא משום שלא היתה להם התשתית הדרושה לכך: אספקת מזון, דלק, נשק ותחמושת, חלפים וכל מה שנדרש להצלחת הקרב על ארץ ישראל.

בדיעבד, מסתבר שהבריטים ידעו שאין כי ביכולתם של חיילי ‘הקורפוס האפריקני’ של הנאצים בפיקודו של רומל, להעפיל צפונה. אבל  לבריטים לא היה כל רצון לחשוף מידע כמוס זה בפני ההנהגה היהודית בארץ ישראל. תפיסתם היתה, שמוטב שהיהודים יתעסקו בהשקעת תשתיות של כסף וזמן, בהכנת מצדה על הכרמל, מאשר יפנו את נשקם וזעמם כלפי הכובש הבריטי.

רק יהודי אחד ידע שלא צפויה כל פלישה נאצית לארץ ישראל. וממנו, בעצם, קיבלו הבריטים את תמונת המצב האמתית של הכוחות הגרמניים באל עלמיין, והבינו שפלישה נאצית לא תהיה.

היהודי התל אביבי הזה, גבריאל גלזר שמו, פשוט ישב שם, בחזית אל עלמיין וקלט את התשדורות שיצאו מהמיפקדה הגרמנית לברלין ואת אלה שהגיעו מברלין – ועוד באמצעות ציוד הקשר המשוכלל של הגרמנים, שנפל שלל שבועות לפני 

כן, לידי הצבא הבריטי, והיה משוכלל עשרת מונים מהציוד הבריטי המיושן.

תפקידו של גלזר היה לקלוט במכשירי הקשר שלו, כמעט 24/7, את תשדורות הקשר שניהל מטהו של רומל במדבר, מול המיפקדה המרכזית בברלין. בשיחות אלה קלט עובדת יסוד חד משמעית אחת: הקורפוס האפריקני שרוי במצוקה נוראה של אמצעים, ציוד ומוראל, באופן שלא יאפשר לו פיסית לנוע מערבה ולנהל משם קרבות כיבוש חדשים.

[img attachment=”14415″ /]

גלזר (במרכז) וחברים בעת ביקור בפירמידות

 

ידע עוד לפני רומל על העלאתו בדרגה

גבריאל גלזר עלה ארצה שנה אחרי הוריו, ב-1941, לאחר שהשיג ויזה של סטודנט. הוריו נמלטו מעירם בריקס בחבל הסודטים, צ’כיה, לאחר שהאזור הועבר לשליטת הנאצים. שפת האם שלו היתה כמובן גרמנית. אחרי עלותו ארצה הוא התנדב לצבא הבריטי, במסגרת המסע לגיוס יהודים לצבא הבריטי, שהתנהל בחסות ההגנה. היו לו שני יתרונות כבירים על פי מצותתי הקשר האחרים: רק הוא שלט ללא מצרים בשפה הגרמנית, ולזכותו עמד יתרון נוסף: הוא הכיר את שפת הכתיבה הקצרנית (‘קצרנות’) על בורייה.

לפיכך נשלח ליחידת מיירטי השיחות האלחוטיות של הבריטים בטוברוק. שם למד שהמפקד הגרמני רומל מנהל בשעה קבועה ביום עם הפיהרר היטלר ימ”ש, ואחד מתפקידיו היה להיות המאזין השקט לשיחות אלה ולהעלותן על הכתב.

הזדמן לי לשוחח עשרות שעות, אולי יותר, עם גלזר על עלילותיו כמיירט שיחות בעלות  משמעות אסטרגטגית חסרת תקדים. ישבנו בחדר עבודתו בביתו בהרצליה, ושוחחנו שעות מידי שבוע. זיכרונו היה צלול לחלוטין.

אחת השיחות היותר משעשעות הזכורות לו, היתה זו שנקלטה בשעת לילה מאוחרת ומשעממת. מספר גלזר: “כבר עמדתי לפרוש למנוחה קצרה, אבל קלטתי לפתע שדר 

מהמטה של הפיהרר בברלין”, סיפר לי, כשנה לפני פטירתו. “‘הרמטכ”ל קייטל רוצה לדבר עם המפקד רומל’, קרא הקשר הראשי במטה הפיהרר. התשובה שהגיעה ממטהו של רומל: ‘רומל הלך לישון. עבר עליו יום מייגע. האם להעיר אותו?’. קייטל: ‘לא אין צורך. רק רציתי לבשר לו שהפיהרר החליט להעניק לו דרגת פילדמרשל ואות הצטיינות: צלב האבירים. מסור לו שמחר שולח אליו הפיהרר מטוס מיוחד שיעביר אליו את שרביט הפילדמרשל”.

סיכם גלזר: “וכך הייתי אני היחיד עלי אדמות שידע לפני כולם על העלאתו של רומל בדרגה, אפילו לפני רומל עצמו”. 

גלזר סיפר שלצורך יירוט השיחות, נעה יחידתו של גלזר בעקבות הכוחות הלוחמים, ולעיתים גם נסוגה. ביוני 1942 נמלטה יחידתו עם שאר הכוחות הבריטיים, מאימת הגרמנים המסתערים, מטוברוק מערבה, לאורך 400 ק”מ, עד העיירה מרסה מטרוח שבמרחק 100 ק”מ מאלכסנדריה. שם,  בקירבת העיירה השכוחה אל עלמיין, נפתח ב-1 ביולי 1942 קרב האיתנים, שהיה מהגדולים בהיסטוריה, בין כוחות מדינות הציר בפיקודו של ארווין רומל, לבין הארמיה השמינית של הצבא הבריטי.

היטלר הורה לרומל לחדול מההכנות לכיבוש הארץ

בארץ ישראל התבונן היישוב בעיניים מודאגות אל זירת אל עלמיין. ההערכה הייתה שפריצת קווי הבריטים באל עלמיין תפתח את הדרך בפני הגרמנים למצרים ולתעלת סואץ ומשם לארץ ישראל. הציבור היה מודאג מאוד, ובצדק. התגובה הייתה בהתארגנות לקרב באזור הר הכרמל. השם הרשמי שניתן לתכנית היה ‘מצדה על הכרמל’, והיו שקראו לה ‘תכנית המבצר האחרון’, ‘תכנית חיפה’ או ‘תכנית הצפון’, וגם: ‘חיפה-מצדה-מוסא דאג’ (לזכר הר מוסא דאג הארמני, שבו התבצרו במלחמת העולם הראשונה אלפי ארמנים במאמץ להיחלץ מהשואה הארמנית שיזמו הטורקים). במבט לאחור נקראה התכנית: ‘מאתיים ימי חרדה’.

תזכורת מתומצתת: באביב 1942 החל יחידות הצבא הנאצי, בראשות פילדמרשל רומל, שכבשו את רצועת החוף בצפון אפריקה, לנוע לכיוון מצרים שהיתה נתונה לשלטון בריטי, כדי לכבוש את תעלת סואץ. התכנית עוררה חרדה עצומה בישוב עד כדי חשש לכלייתו המוחלטת, במקרה שהכוחות הגרמניים ימשיכו צפונה לעבר ארץ ישראל. הישוב נערך להתבצר במרומי הכרמל, ולנהל משם את הקרב האחרון של להיות או לא להיות, מול צבא הצורר הנאצי.

לא שהמפקדה הנאצית בברלין, בראשות הרמטכ”ל הנאצי גנרל-פילדמרשל וילהלם קייטל, לא סיפקה ציוד חיוני לרומל. להיפך. ספינות אספקה הוזרמו בזו אחר זו. אבל הייתה להם בעיה: הים התיכון, שהיווה את נתיב האספקה המרכזית לקורפוס האפריקאי, שרץ צוללות בריטיות, ושמיו היו בשליטה בריטית מלאה. לא היה מצב שספינת אספקה גרמנית או מטוס גרמני כלשהו, יגיעו דרך מימי או שמי הים התיכון לאפריקה. כולם הוטבעו או הופלו. כל מערכת הלוגיסטיקה שכוננו הנאצים  לטובת קורפוס אפריקה – לא עבדה. 

בפועל, כך אמר לנו גלזר, הבינו הגרמנים די מהר שהקשיים הלוגיסטיים ימנעו בעדם את כיבוש מצרים ותעלת סואץ האסטרטגית. המצור הימי והאווירי המהודק של הבריטים עשה את שלו. “היה זה היטלר עצמו שהורה לרומל, לחדול מהכנות להסתערות מול הבריטים באל עלמיין, וכך קרסו כל התכניות הגרמניות לכיבוש מצרים וארץ ישראל”.

בהאזנותיו הממושכות למד גלזר,  שבנוסף למחסור החמור במזון, דלקים וחלפים, סבלו חייליהם ממוראל ירוד. גלזר: “האווירה, כפי שבאה לידי ביטוי מהשדרים, היתה מדוכדכת מאוד בצד הגרמני. לא היה מזון, לא דלק וגם לא מוראל. היתה דאגה עמוקה לנעשה בבית, לנוכח הידיעות מהחזיתות 

השונות והדיווחים על ההתקפות האוויריות הקטלניות על ערי גרמניה”.

והוא ממשיך: “האספקה לקורפוס האפריקני של רומל, הוסיפה לזרום, אך הושמדה טוטאלית. האספקה הגיעה ברכבות ישירות מגרמניה  עד דרום איטליה, ומשם בספינות איטלקיות (האיטלקים לחמו לצד הגרמנים) וכן בספינות שלל צרפתיות ויווניות, לנמל טוניס. מההאזנה למדתי שהאספקה כללה הכל בכל, אפילו בית חולים שדה מושלם על כל מרכיביו.

“אבל הצי הבריטי והאווירייה הבריטיים שלטו היטב בשמי הים התיכון ובמימיו וארבו לספינות מדינות הציר. חילות הים והאוויר נהנו משליטה מלאה במרחב שבין בסיסים באלכסנדריה ובמלטה והשקיעו מאמץ מתמשך בהטבעת הספינות של כוחות הציר, על מנת לנתק אסטרטגית בין החזית לעורף. לבריטים היה יתרון אדיר בתחום זה: בעוד שבסיסי האוויר שלהם שכנו באלכסנדריה הסמוכה, מאה ק”מ מהחזית, שכן שדה התעופה הגרמני הקרוב ביותר במרחק מאות קילומטרים.

“הפעילות של חילות הים והאוויר השיגה תוצאות מצוינות והיא שהכריעה מראש את המערכה. בעת ההאזנה לגרמנים, שמענו כל הזמן תלונות לגבי אספקה שהובטח ולא הגיעה, למרות שלטענת הגרמנים בברלין יצאה לדרך.

“המצוקה בקרב הקורפוס האפריקני רק גברה משנפתחה בחודש יוני חזית גרמנית חדשה נגד רוסיה, במסגרת ‘מבצע ברברוסה’, שנועד לפרק את בריה”מ, להשתלט על משאביה ולחסל את יהודי רוסיה ושאר מדינות הברית הסובייטית. בחזית זו הם נחלו בתחילה ניצחונות, ואנחנו בקשר שמענו את מיצהלות השמחה של הגרמנים. אבל מעבר לכך שמענו את התלונות ההולכות וגוברות על כך שהאספקה לא מגיעה, ועכשיו נוספה מבחינת חייליו של רומל צרה נוספת: נפתחה 

חזית גרמנית חדשה  מול רוסיה, וזו מן הסתם, כך העריכו החיילים, תשאב לתוכה את כל המשאבים הגרמניים”.

[img attachment=”14416″ /]

גבי גלזר

 

כתבתי ודמיינתי כיצד נראים שני הבכירים הנאצים

 

בשל ריכוז המאמץ מול רוסיה והמחסור באספקה צבאית לקורפוס האפריקני, הבינה המפקדה בברלין, עוד לפני שהבין זאת רומל, שעדיף להזניח את החזית האפריקנית. יום אחד ביוני 1942 הגיעה לרומל הנחיה, לחדול מן ההכנות להמשך המסע מזרחה, לעבר התעלה.

גלזר: “ערב אחד התחלתי את המשמרת שלי, בשעה 11 בלילה. כדרכי, נצמדתי לתדרים של המטה הכללי של הפיהרר. אחרי שיחות שיגרתיות, קלטתי שיחה שיצאה מהמטה של רומל: ‘מפקד הכוחות באפריקה (רומל) מבקשה לשוחח עם הרמטכ”ל (קייטל).

“מן הצד השני היתה תגובה קצרה: ‘רק רגע’.

“נישתררה דממה של כעשר דקות. קולות עמומים נשמעו ברשת. או אז נשמעה מילה אחת ברשת: ‘קייטל’. מן הצד השני בא מענה קצר: ‘רומל’. ושוב קייטל: ‘יא (כן)’.

“הקשבתי ורשמתי בקצרנות, ודמיינתי כיצד נראים שני הבכירים הללו. רומל דיבר בקול נמוך, בדיאלקט כמעט-בווארי, וקייטל דיבר בקול סטאקאטו ובסלנג צבאי.

“רומל: ‘קיבלתי את פקודת הפיהרר לחדול מהכנות להסתערות ולייצב את הקו. אבל אני מבקש לומר לך, שאם אנחנו לא תוקפים עכשיו, אנחנו מאבדים את כל אפריקה’.

“קייטל: ‘זה מה שאתה חושב?’

“השתררה דומיה קלה, וקייטל המשיך: ‘אני אעשה דבר שמעולם לא עשיתי: אני אציג בפני הפיהרר בפעם השניה את הצעתך להסתערות עכשיו’.

“יכולתי לשמוע בקולו את יראת הכבוד כלפי הפיהרר. שוב חלפו כמה דקות, וקייטל חזר אל הרשת: ‘הפיהרר איתן 

בדעתו: עצור הכל והישאר במקום שהינך נמצא בו כרגע. ידועים לנו קשיי האספקה שלכם. במצב כזה חבל על המאמץ’.

“קולו של רומל נשמע עצוב כשאמר בקשר: ‘אני עדיין מאמין שאנחנו מאבדים את כל אפריקה. אבל פקודה זו פקודה. דאנקה שיין'”.

גלזר הסביר שלדעתו צידד רומל בהתקפה, מפני שהבין נכון שהבריטים עדיין אינם מוכנים, וכל השהיה רק תגביר את כוחותיהם בלוחמים ובציוד. ואכן, הבריטים שהיו מודעים, בזכות המידע שסיפק גלזר, להנחיית הפיהרר, המשיכו למרות זאת לעבות אל קו החזית יחידות שיריון בריטיות שהגיעו מעיראק ומסודן וחיילי הדיביזיה השניה הניו זילנדית.

“הכוחות נערכו אלה מול אלה. רק 250 מטרים הפרידו בין הקו הראשון הבריטי לזה הגרמני. בלילות היו מתגנבות יחידות סיור קטנות משני הצדדים לעבר שטח ההפקר והניחו בו מוקשים. מידי פעם שמענו התפוצצות, והבנו שמישהו עלה מוקש וקיפד את חייו. נאלצנו להמתין עד אור ראשון לאיסוף הגופות ו/או הפצועים בשטח שחצץ בינינו”.

 

הפצוע הנאצי היה החבר מהגימנסיה

 

איסוף הפצועים והגופות גרם, למרות המתח והאווירה המקאברית, חולל לפעמים מצבים לא ייאמנו. מידי בוקר הניפו יחידות עזרה ראשונה בשני הצדדים את דגלי הצלב האדום ויצאו לזהות חללים ופצועים. “היה הסכם ג’נטלמני בין הצדדים”, מספר גלזר, “שכאשר מניפים את דגל הצלב האדום, לא יורים. וכך נפגשו יחידות חילוץ גרמניות  ובריטיות, בירכו אלה את אלה לשלום, והמשיכו הלאה. הפצועים נלקחו ליחידות הצד שלהם, וההרוגים נקברו בשטח, מתחת לחולות, בטקס צבאי מלא. מקום קבורתם סומן בצלב קטן, שכעבור זמן התכסה בחולותיו הנודדים של המדבר. יום אחד הגעתי לעמדת המפקדה הבריטית הקדמית ופגשתי כומר אנגליקני צבאי מניו זילנד. הוא שאל אם יש יהודים בסביבה, מפני שאחד מחמשת החללים הניו זילנדים שנפלו בלילה, היה יהודי ויש לבצע טקס אשכבה יהודי.

“הזדהיתי כיהודי והבטחתי לברר אצל הרב הצבאי שלנו. הסברתי לרב בטלפון את המצב, אבל הוא הודיע שלא יוכל להגיע, והטיל עלי לטפל בקבורה. ‘יש לך שם מניין?’, שאל הרב. השבתי: ‘מניין?! אני פה יהודי יחיד מול הגרמנים’. בקולו נשמעה אכזבה: ‘יש לך סידור תפילה?’ השבתי בחיוב, והוא הורה לי: ‘אז תקרא פרקים אלה ואלה בעמודים אלה ואלה, וזה מספיק'”.

המעמדים הסוריאליסטים רק הלכו והתעצמו. גלזר: “יום אחד היה חסר חייל ביחידת החובשים, ונתבקשתי לצאת לשטח ולסייע לה. תוך כדי עבודת האיסוף בשטח מצאתי עצמו מול ארבעה חובשים גרמניים שטיפלו בפצועיהם שהושכבו על האלונקות. התקרבתי לאלונקה הקרובה ביותר. שכב עליה חייל גרמני במדי הקורפוס האפריקני. הבטתי היטב בפניו המיוסרים, ולפתע קרא הפצוע מתוך עלפונו: ‘גלזר, מה אתה עושה פה?’. הסתבר שהיה זה חברי לספסל הלימודים בגימנסיה בעירי בריקס, ושמו פיאניצר.

“בהשפעת סמי ההרגעה נעלמו כאביו וניצלתי את ההזדמנות לדרוש בשלום חברינו ללימודים. הוא דיווח שפלוני ופלמוני נהרגו במלחמה, והוא עצמו הגיע מבריקס לא מזמן. היה חשוב לי לדעת מה עשו הגרמנים בדירות שהותירו היהודים. ‘הכל נרשם על שם פעילי המפלגה הנאצית’, השיב.

“בזאת לא תם החיזיון הסוריאליסטית. חברי ליחידה סיפרו לי שבשידורי התעמולה של הגרמנים מטוניס, דווח על החיילים שנפצעו בשטח ההפקר, ואחד מהם היה מהעיר בריקס בצ’כיה, ובדרך מקרה הגיע אליו ‘הקצין גלזר’ הבריטי וסיפק לו מים וסיגריות ובכך הקל עליו מאוד”.

 

חקירת הקצין הנאצי הבכיר

מצבם של הגרמנים בחזית האפריקנית הלך והורע. “קלטנו שיחות ביניהם ושמענו שהם מדוכדכים. שמענו שהם מתלוננים על מחסור בציוד, אספקה, תחמושת, והכי חשוב – אין דלק ואי אפשר לנהל מתקפה צבאית משוריינת ראויה לשמה. מה שהוסיף על כאבם היו הידיעות שהגיעו על התבוסות ברוסיה ועל ההפצצות המסיביות שסופגות משפחותיהם בבתיהן בגרמניה.

“יום אחד, למשל, קלטתי שיחה בין שני חיילים גרמניים: היינץ ויוזף. אחד מהם דיווח מהעמדה שלו לחברו במיפקדה, שנותרו לו בעמדה רק ארבעה פגזים, והוא כבר ביקש פעמיים תחמושת נוספת, ולא נענה. בשיחה אחרת בין שניהם דיווח פרנץ שבלילה קלטו אוזניו התפוצצויות בעלות הד אחר והוא העריך שאלה הם פצצות או תותחים חדשים מתוצרת אמריקאית שסיפקו האמריקאים לבני בריתם הבריטים – וכך למדתי שכוחותינו תוגברו ברכש חשוב נוסף”.

סיפור פיקנטי נוסף בפי גלזר: “בוקר אחד הופתענו למצוא מולנו שיריונית של הצבא הגרמני ובו חמישה חיילים. כמובן ששבינו אותם בלא קושי. בהיעדר דוברי גרמנית בקרב הבריטים בחזית, מוניתי למתורגמן רשמי של חקירתם. הבחנתי שאחד מהם לבוש בהידור רב: משקפיים צבאיים מוזהבים, מגפיים איכותיים שחלקם העליון עור רך שמנע חדירת חולות המדבר למגף. שאלתיו לשמו ולדרגתו, והוא השיב: טוראי מילר. מיד הבנתי שמדובר בקצין גבוה שמתחזה לטוראי, מפני שהשם מילר נפוץ בגרמניה בערך כמו השם כהן בישראל. אבל לא הבנתי עד כמה גבוה. ביקשתי ממנו פרטים נוספים על מנת להעביר הודעה למשפחתו דרך הצלב האדום, אך הוא הוא טען בנימוס שאין בכך צורך. כשנסתיימה החקירה הקצרה יצאנו מהאוהל החוצה, והופתעתי שארבעת חבריו הגרמנים הזדקפו למראהו והצדיעו לו. הבנתי שיש לי עניין עם בכיר מאוד בכוח הגרמני. ‘מי הוא?’ שאלתי את 

השבויים. ‘גנראל פון תומא’, השיבו. נדהמתי. התברר שהיה זה סגן מפקד הקורפוס האפריקאי, סגנו של רומל. האיש נלקח לעורף הבריטי וכעבור ימים אחדים שמעתי שמפקד החזית הבריטית גנרל מונטגומרי הזמין אותו לסעודת ערב. אחרי המלחמה סיפרו לי שפון תומא לא נשבה בטעות עקב תעיית הרכב הגרמני, אלא החליט לסיים כך את סיפור מלחמת החפירות שנמאס עליו.

“בכך לא תם הסיפור. שלושים שנה מאוחר יותר הגעתי למינכן וכחבר מועדון רוטרי בהרצליה, ניצלתי זכותי להתארח במפגש של הרוטריונים במינכן. לתדהמתי גיליתי שהמרצה האורח הוא אדם בשם פון תומא. שאלתי אם יש לו קשר לפון טומא ממפקדי הקורפוס האפריקני, והוא השיב בחיוב: ‘כמובן, הוא אבי’.

“סיפרתי לו שאני תיחקרתי את אביו באל עלמיין, והוא אישר שאביו סיפר לו שחקר אותו ‘סרג’נט בריטי אחד, שבגרמנית שלו לא בצבץ שמץ של מבטא זר’. הזדהיתי בפניו ומאז הפכנו לידידים”.

 

המאמץ היה לשווא

ב-1 ביולי 1942 רעדה אדמת המידבר. בשעה 3 לפנות בוקר נפתחה מתקפת שיריון הדדית בחזית אל עלמיין. שני הצדדים המחופרים היטב לחמו בעוז, אך היו אלה הבריטים, מתוגברים בכוחות ידידותיים שונים, שהכריעו את הכף כעבור 27 יום, עם אבדות כבדות לשני הצדדים. החלום הנאצי להשתלט על תעלת סואץ ולהגיע לארץ ישראל, נמוג סופית ותכנית מצדה על הכרמל התייתרה, למגינת ליבו של המופתי הפלשתיני חאג’ אמין אל חוסייני ימ”ש.

לפני שהלך גבריאל גלזר לעולמו, לפני חמש שנים, בביתו בהרצליה, והוא בן 85, עוד הספקתי לשוב אתו אל סיפור אל עלמיין ומאתיים ימי החרדה שפקדו את הישוב כאן.

מניין לך הביטחון שלנאצים לא היתה כל יכולת להגיע לארץ ישראל?

גלזר: “קלטתי אותם תרתי משמע. הבנתי שאין להם יכולות לעמוד במעמסה הזו: לא נשק, לאה דלק, לא מורל”.

אז מדוע לא הודעת לארץ, כדי למנוע את ההיערכות המיותרת בכרמל?

גלזר: “לא היתה לי כל דרך לעשות זאת. חשבתי על הבית, על הורי שהתגוררו בדיזנגוף 175 בתל אביב, וחיכיתי לשעת כושר להבהיר להנהגת היישוב ולהורים,  שאין לגרמנים כל סיכוי. אבל היינו מבודדים ולא היו שום אמצעי קשר לצאת מחוץ לתחומי הצבא”.

האם באמת היתה כל ההתארגנות בגדר טרחת שווא של היישוב בחסות הבריטים?

גלזר: “בהחלט כן. אבל לא היתה לי כל דרך להעביר את המידע המודיעיני שהיה בידי, ולצערי לא יכולתי למנוע את בהלת השווא”.

 

[img attachment=”14417″ /]

גלזר עם רעייתו אביבה בשנותיו האחרונות

 

קרדיט:מנחם רהט-עיתונאי  בעיתון “מצב הרוח”.