התבוננות בגורלה של מדינת ישראל אל מול אויביה כאשר היא אינה מאוחדת

ההיסטוריה מוכיחה את הקושי בהבחנה ותפיסה נכונה של 4 דרגות לוחמה (4GW):
1. צבא
2. דיפלוטיה
3. כלכלה
4. אסטרטגיה ראשונית (נקודה מלכדת)

המציאות של מדינה, אשר אינה תופסת ומנהלת נכון את ארבעת חלקי הלחימה, כדי להשיג את הניצחון הראוי והמיוחל במאבק, תהפוך לקטלנית עבור אותה מדינה.

“זה בלתי אפשרי למצוא כוח שיעסוק בעוול, עדות שקר ובוגדנות, המתמשכים לאורך תקופה. דברים כאלה אולי יצליחו פעם אחת, ואף ישאבו כוח לזמן מה – כוח של הענקת תקווה, פיתוח שונות וטיפוח מראה חיצוני משגשג. אולם הזמן מסגיר את חולשתם, והם נופלים לתוך עצמם. שכן, כמו במבנים מכל סוג, החלקים הנמוכים ביותר צריכים להיות בעלי החוזקה הגדולה ביותר – כך שהיסודות והעקרונות של הפעולות: חייבות להיות צודקות ואמיתיות”.

מתוך דבריו של המדינאי האתונאי דמוסתנס (349 לפנה”ס).

המאמר הזה הוא המשך לפוסט שנרשם בשנת 2006, ובא לדון בתפיסתה ובמקומה של ישראל בתוך: “מלחמת הדור הרביעי”.

נקודות מבט בתוך המאמר:

1. האם ישראל חזקה יותר מהאויב?
2. ניצחון דורש אסטרטגיה לא רק כוח
3. ישראל נוטשת את הבסיס הלאומי שלה
4. האסטרטגיה של ישראל בהשוואה לזו של האויב
5. התנהלות האויב בתוך ה-4GW
6. האם יכול האויב לנצח את ישראל?
7.האם יכולה ישראל לנצח את האויב?

האם ישראל חזקה יותר מהאויב?

אולי הם טועים, אך כולם מבינים שישראל חזקה יותר מהאויב שניצב מולה.

בחוקי האסטרטגיה המדינית נהוגה האמרה: “עוד לפני התכנון של אסטרטגיה מוצלחת, אסטרטג צריך להבין לעומק: אם הוא נמצא בעמדת החוזק או החולשה”. הערכה והבחנה לא נכונה לגבי עמדת החוזק או החולשה, תגרום לתבוסה כואבת לאותה אומה.

ההיסטוריה מראה את הקושי לקבוע נכון את עמדת החוזקה והחולשה כאומה. דבר ההופך קשה, הרבה יותר, בתוך זמנים של שינויים מהירים.

באזור שבו התמורות הן מהירות, כמו במזרח התיכון, והמלחמה משתנה במהירות מלחימה בעצימות גבוהה ללחימה בעצימות נמוכה וההפך, הבנה עמוקה של לחימה בעלת: גישה ל-4 אסטרטגיות הלחימה, היא קריטית לניצחון בזירת המאבק.

הנה כמה ציטוטים היסטורים המתארים כביכול, צבאות בזמן התפארות בניצחונם, אך צבאות אלה סיימו לבסוף בתבוסות כואבות:

“כל כך בטוחים בניצחונם היו הצרפתים, עד כדי כך בטוחים, כאשר ישבו לשתות מים הם התפארו בהימורים על מי יהרוג או ילכוד יותר. כמה אבירים אפילו ציירו עגלה שבה הוצג הנרי החמישי ברחובות פאריס!”

– תיאור המחנה הצרפתי ב- 24 באוקטובר 1415.

“אתם עכשיו השבויים שלנו. תלמדו מזה לקח שהאמריקאים חלשים. אתם חייבים להבין: יפן תשלוט בעולם. אתם טיפשים לתת למנהיגים שלכם לקחת אותכם למלחמה הזאת”.

– הצהרה בנאום של אריזומי, מפקד צוללת יפנית, הפונה אל האמריקאים שנתפסו ב -2 ביולי 1944.

“אין תותח שיכול לירות שלושה כדורים לפני שייהרס על ידי הארטילריה שלנו”.

– קולונל צ’רלס פורט, מפקד ארטילריה צרפתי בדיאן.

אולי הציטוטים מההיסטוריה, אך אומדן עוצמת כוח שגוי או מופרז, הפך כשלון בהיסטוריה של העמים והפך, עוד יותר, קשה בעידן הנוכחי, שבו מלחמה שבה ארבע דרגות לחימה: היא ההתבטאות של המלחמה המודרנית.

חוסר הבנה בסיסי של מדינה, בעוצמת כוחה או חולשתה מול אויביה, גורם לזרם אינסופי של הפתעות ותבוסות במלחמות נגד מדינות וקבוצות, המנהלות מלחמה, ב-2 דרגות לוחמה. חוסר הבנה זה הוא הבסיס לתבוסות של מדינות המערב במדינות כמו: עיראק ואפגניסטן.

אז מי באמת חזק יותר: אומה חסרת אזרחות מודרנית, שאין לה כלכלה וצבא מוגדרים, או מדינה מפותחת בעלת עליונות עצומה ברעיונות, בנשק ובחומרה?

(א) ישראל היא מדינה תעשייתית מערבית, אשר קיימים בה אליטות רציונליות וממשלה ביורוקרטית מודרנית. הצבא והמודיעין הישראלי (המוסד) עדיפים בהרבה, בכל דרך אפשרית, על האויבים שלהם.

(ב) במקרה של האויב הפלסטיני, אין לו יתרונות כמו שיש לישראל, הם חסרי מדינה, מגויסים פוליטית באופן פרימיטיבי בלבד, יש בתוכם שברים חברתיים פנימיים קשים, כל זאת בתוך היסטוריה של מנהיגות חלשה ומעניינת. מידי שנה רצועת עזה והגדה המערבית נסחפים לעוני ותוהו מחריף יותר.
למי יש את הסיכויים הטובים ביותר להישרדות וניצחון, לאורך טווח הזמן, לישראל או לאויב הפלסטיני?

2. זכייה דורשת אסטרטגיה, לא רק כוח
זה בדיוק מה שגילו המדינות לשעבר של קרתגו וגרמניה הנאצית: הן גילו כי הזכייה דורשת יותר מאשר רק ניצחונות בשדה הקרב – הן גילו כי המצוינות הטקטית והצבאית לבדן, אינן יכולות להתגבר על חולשה אסטרטגית, עיקרית, לאורך זמן.
אסטרטגיה יעילה היא המרכיב המרכזי בחוסן הלאומי של כל אומה. אסטרטגיה יעילה זוהי מדיניות האחדות הקולקטיבית של האומה ביחס לעולם החיצוני.

ההיסטוריון פול קנדי הגדיר זאת כך: “יכולת של מנהיגי האומה להפגיש ולאחד את כל מרכיבי הכוח, הן הצבאיים והן הלא צבאיים. יש לעשות זאת על מנת לשמור ולהעצים את האינטרסים הלאומיים, ארוכי הטווח של המדינה”.
אסטרטגיות גרפיות במלחמה ושלום, 1992

מנקודת מבטם של חכמי מלחמות העבר, אסטרטגיה מנצחת ויעילה: מתאמת וממקדת את המאמצים הדיפלומטיים, הכלכליים והצבאיים של האומה, תוך כדי שהממשלה יוצרת טון אחיד בעם.

האסטרטג האמריקאי המנוח, קולונל ג’ון בויד (USAF), אמר: “יש להגדיל את הסולידריות שלנו, את הלכידות הפנימית שלנו. יש להחליש את הנחישות של היריבים שלנו ואת הלכידות הפנימית שלהם. לחזק את היחסים עם בנות הברית שלנו. עלנו למשוך עוד מדינות מחויבות לעניין המדינה שלנו. להביא את התנגשויות הצבאיות בתנאים נוחים, מבלי לזרוע את הזרעים לעימותים עתידיים לאחר מכן”.

מתוך תבניות של סכסוך, שקופית 139.

הדברים מספקים לנו מסגרת נוספת, שבה ניתן להשוות את כוחה של ישראל מול האויבים שלה.

3. ישראל נוטשת את הבסיס הלאומי שלה

אחד היתרונות הגדולים ביותר של ישראל, בעיני מדינות המערב, הוא שישראל החזיקה מעמד מוסרי בעיני רוב תושבי המערב. הקרקע המוסרית הגבוהה של תורת הלחימה הישראלית, סיפקה עבור ישראל יתרון בשדה הקרב.
עם זאת, ישראל קיבלה באופן מהותי החלטה ל”כבוש” במלחמת ששת הימים, בשנת 1967, והמחיר היה שריפה של המוניטין של ישראל כעם המוסר. הסקרים שנערכים בעולם מספרים את הסיפור לאורך זמן.

ישראל הפכה המדינה הרביעית, המאבדת תומכים בדעת הקהל העולמית. לפני ישראל, במעמד ה”מפוקפק” של נטישת דעת קהל, נמצאות המדינות: איראן, פקיסטן וצפון קוריאה, כך לפי סקר של ה-BBC, במאי 2018.
באוקטובר 2018, פרסם עיתון הארץ, כי “סקר חדש מראה שהתמיכה בישראל צונחת אצל הליברלים ונשים בארה”ב. התמיכה האמריקנית בישראל בסכסוך הישראלי-פלסטיני יורדת לשפל של עשר שנים”.

4. האסטרטגיה של ישראל בהשוואה לזו של האויב.

מבלי לזלזל בהצלחותיה הצבאיות של ישראל, ואכן ללא ספק גדולות הן, העובדות מראות תמונה אסטרטגית הולכת ומטרידה עבור ישראל. ישראל אומנם יוצרת בריתות, אבל מאבדת אנשים כבודדים ודעת קהל בדרך.

ישראל מאבדת את הלכידות הפנימית שלה כעם. תהליך כזה, כמו כל מדינה אחרת בהיסטוריה, הופך את ישראל מבחינה אסטרטגית למוחלשת בלחימה, הנמשכת לאורך זמן על פני דורות.

הישרדותה הלאומית של ישראל ושל אזרחיה, תלויה באסטרטגיה יעילה ורבת עוצמה, המחברת את דרגות הלחימה: צבא, דיפלומטיה וכלכלה ב”טון אחיד ומלוכד היוצא מתוך העם”. זאת כדי להשיג ניצחון בעל משמעות אסטרטגית, בשילוב ניצחון הצבא.

מה לגבי האויבים של ישראל?

ישנו מושג בחוגי אסטרטגיית מלחמה, אשר נקרא -“אסטרטגיה ראשונית”. כדי להבין את מהות הראשוניות הזאת, יש להתבונן לתוך השנים הראשונות בהיסטוריה של כל חברה או אומה.

“אסטרטגיה ראשונית” הוא ביטוי, המבטא את האמונה היסודית של העם. זה לא דבר אינטלקטואלי, גם אין צורך בתיאוריות ובתוכניות כדי להשיג את האסטרטגיה הראשונית הזו. ניתן גם להגדיר זאת: כאמונה משותפת בחלום משותף.

האוייבים מראים לישראל את כוח הגלם של ה”אסטרטגיה הראשונית”. האויבים של ישראל, ובפרט הפלסטינים, חולמים על השמדתה של ישראל, וזאת המטרה הרשמית והמאחדת שלהם נגד ישראל

במקרה של האויב הפלסטיני, האסטרטגיה הראשונית הופכת את העם הפלסטיני לכלי נשק רב עוצמה, שנגדו יש לישראל מעט מאוד הגנות. ניתן להתווכח עם מטרתם של הפלסטינים, אך הפלסטינים מנהלים את עצמם תחת הנקודה המלכדת של:

“אסטרטגיית המלחמה הראשונית”. אותה “אסטרטגיה ראשונית”

שישראל מאבדת, וזאת למרות ביצוע פעולות, ראויות לערכה, בשאר דרגות הלחימה: צבא, כלכלה ודיפלומטיה.

לאחר הקמתה של מדינת ישראל, קיוו הפלסטינים כי עמיתיהם הערבים, במזרח התיכון, יהרסו אותה. אולם, כישלונם של מדינות ערב במלחמת יום הכיפורים, בצירוף יכולת גרעינית של ישראל, שאותה השיגה, לפי פרסומים זרים, בשנת 1968, הביאו את הפלסטינים ומדינות ערב לנטוש את תקוותם לחסל את ישראל באמצעות מלחמה קונבנציונלית. האוייבים של ישראל עברו לנהל נגדה מלחמה ב-4 דרגות לחימה.

קולונול בדימוס, תומאס המיס, הסביר את עיוורונם של מומחים, במדינות המערב, לגבי 4GW (מלחמה מהדור הרביעי) במזרח התיכון:

“המורדים של היום לא מתכננים את הקמפיין של השלב הקונבנציונאלי. הם יודעים שהם לא יכולים להביס צבאית את הכוח החיצוני. במקום זאת, הם מבקשים להרוס את כוחו הפוליטי, הכלכלי והדיפלומטי, כדי שהכוח החיצוני יוותר על לחימה ויברח. למעשה, הם מבקשים לעשות זאת על ידי גרימת נזקים פוליטיים, כלכליים, חברתיים וצבאיים לאומת היעד”.
“לאחר שגורש מפלוג’ה, בנובמבר 2004, כתב אבו מוסעב א-זרקאווי: ‘המלחמה ארוכה מאוד, ותמיד אנו חושבים עליה כעל ההתחלה. ותמיד נהפוך את האויב שיחשוב: כי אתמול היה טוב יותר מאשר היום”.

מתוך “התמודדות עם אי ודאות” בחיל הנחתים , נובמבר 2005

5. התנהלות האויב בתוך ה-4GW
ישנן 6 נקודות אסטרטגיות, לאויב האיסלמי של ישראל, כדי לקזז את החולשות החומריים הרבים שלו.

(א) האוכלוסייה האיסלמית גדלה והולכת בקצב מהיר יותר, מזו של היהודים.

(ב) העובדה כי האויב חלש יותר מישראל: לא רק שמדינות המערב מעריצים לעתים קרובות את ה”אנדרדוגים”, אלא שגם החולשה כשלעצמה היא יתרון מעמיק.

“מי שנלחם נגד החלשים – והמיליציות העיראקיות של הסמרטוטים החלשים מאוד – מפסיד ונאבד. מי שנלחם נגד החלשים והניצולים גם נאבד. להרוג יריב שהוא הרבה יותר חלש ממך זה מיותר ולכן אכזרי. גם לתת ליריב להרוג אותך זה מיותר ומטופש. כפי שמוכיחים אינספור מקרים, שאין כוח צבאי חזק ככל שיהיה, מבלי המוטיבציה היעילה של ה”אסטרטגיה הראשונית” והמלכדת, התוצאה הסופית תיהיה תמיד התפוררות ותבוסה”.
מאת מרטין ון קרפלד “למה עיראק תסתיים כמו וייטנאם” (2004)

(ג) הרס פועל כבעל הברית עבור האויבים של ישראל – קל יותר להרוס מאשר לבנות. ישראל חייבת להגן על הכל, בעוד שהאוייבים של ישראל, במיוחד הפלסטינים במחנות הפליטים, מראים את נכונותם לסבול רמת חיים נמוכה, תוך המתנה ארוכה לניצחון.

“מי שמגן על הכל אינו מגן על כלום”
מיוחס לפרידריך השני (1712-1786).

(ד) הריכוז של ייצור הנפט העולמי במזרח התיכון, מחזק את האוייבים של ישראל ומקרב אותם אל מדינות המערב.

(ה) מגמות דמוגרפיות מצביעות על חולשה גוברת והולכת של ישראל, אל מול אויביה מבית, הפלסטינים. הדמוגרפיה, לעתים קרובות, קובעת יריבויות אתניות. שיעורי הפריון הגבוהים יותר של הפלסטינים, החיים בישראל, מגדילים את היתרון שלהם על היהודים ויכולים, בסופו של דבר, לתת להם רוב אלקטורלי בכנסת.

(ו) הצלחה ישראלית במתקפות נגד חמאס וחיזבאללה, ללא ניצחון סופי עלהם, הביאה ל”מתח דרווין”.
מנגנוני הביטחון של ישראל מעמידים שורה של תקיפות איכותיות נגד פעילי הטרור או אלו השואפים לחסל את מדינת ישראל. עם זאת, מבחינה אסטרטגית זה איטי וטיפשי. ניקוי השטח משאיר בשטח את “הטוב ביותר” לקבל סמכות.
“הטוב ביותר” הוא במובן של אלה: המסוגלים לשרוד את ההתקפות, לגייס ולהכשיר מדרגות חדשות של מורדים.
ככל שגדלים המאמצים של ישראל להשמיד את ההתקוממות של תאי טרור ואת ההתקרבות המאיימת שלהם לגבולותיה, כך הניצולים הופכים ליותר חסרי רחמים עבור ישראל.
מכאן דפוס הפעולה, הצפוי והמוכר, של גל אלימות עולה כפי שנראה באפגניסטן, בצ’צ’ניה, בעיראק ובתריסר מקומות נוספים – הצלחות של כוחות הביטחון, רגיעה יזומה וזמנית, אשר מביאה להפסקה בפעילות הצבאית, אחריה גל נוסף של פעילות “התנגדות”, אך גדול יותר ויעיל יותר, וזאת בתוך שמירה על מסגרת של מלחמה בעצימות נמוכה.
למעשה, ההתעוררות המחודשת של חמאס וחיזבאללה, לאחר מלחמות לא גמורות עד תום עם ישראל, תואמת את התבנית הזאת.
מלחמה שתוגדר צבאית נצחון סופי, מבחינתה של ישראל, חייבת בלכידות חברתית, יחד עם נצחון דיפלומטי וכלכלי.

6. האם יכול האויב לנצח את ישראל?
האסטרטגיה של אויבי ישראל מוגבלת ללחץ באמצעים כלכליים, פעולות טרור והשפעה פוליטית. האויבים של ישראל דוחפים אותה לאחד משני מסלולים:
(א) תמיכה במשא ומתן עם ארגוני הטרור ובעיקר הפלסטינים. האויבים של ישראל מצפים שישראל תרצה לדון מחדש על סדר העדיפויות שלה, כדי שהם יוכלו להשיג את הניצחון המוחלט בזירת הדיפלומטיה והמשא ומתן. כפי שעשו האינדיאנים עם האמריקאים, וכפי שעשתה רומא עם קרתגו. זה נקרא בחוגי האסטרטגיה: “כניעה מצטברת”.
(ב) להביא את ישראל לבצע נגדם תקיפות צבאיות, ובכך הם מקבלים הכרה דיפלומטית לאחר השגת סוג של רגיעה. זו הסיבה האסטרטגית למצב של: “משחקי משא ומתן” ביוזמת ארגוני הטרור ואויביה של ישראל.
אויביה של ישראל, מעצם היותם חלשים יותר, למעשה: הם מחפשים להשיג הכרה דיפלומטית דרך משא ומתן, ומפעם לפעם הם משיגים עוד ניצחון והכרה דיפלומטית, גם אם נפגעו בקרב.
מאו טדונג הסביר את הרעיון בדברים שכתב, ב-26 במאי 1939:

“להיות מותקף על ידי האויב זה לא דבר רע, זה דבר טוב. אני חושב שזה רע מבחינתנו: אם אדם, מפלגה פוליטית, צבא או בית ספר לא מותקף על ידי האויב, כי במקרה כזה: זה בהחלט אומר שיש לנו קושי לנצח את האויב. זה טוב אם האויב יתקוף אותנו, משום שזה מוכיח שציירנו קו תיחום ברור בין האויב לבין עצמנו. עדיין עדיף אם האויב יתקוף אותנו בפראות ויצייר אותנו בשחור מוחלט ובלי מידות טובות. זה לא רק מוכיח שציירנו קו גבול ברור בין האויב לבין עצמנו, אלא גם השגנו רבות בעבודתנו”.

למעשה, הדרך שישראל תוקפת את האויבים שלה, ללא תגובת נגד מצידם, מלמדת כי האויבים אינם נלחצים לפינה ומוכיחה מנגד: כי הצד הישראלי כן נדחף לפינה ולכן נאלץ לתקוף.
כמובן שיש גם חלקים טקטיים אחרים בחוסר התגובה, הן של ישראל והן של האויבים, אך חוסר התגובה ומלחמה בעצימות נמוכה: משרתות את הצד החלש, על ידי שחיקה של הצד החזק, לאורך הזמן, בתוך מסגרת הלחימה של 4GW.

7. האם יכולה ישראל לנצח את האויב?
נראה כי ברור מי ינצח. ישראל עשויה להמשיך מאה שנה, במידה ובני עמה יהיו בני מזל ומוכשרים, זאת גם במקרה: שאצל האויבים ימשיכו להיות מנהיגים לא מתאימים.
היסטוריונים ואסטרטגים מבינים שתוצאות המלחמה בקרב יהיו, לאורך זמן, מוטלות בספק. סופה של ישראל הוא בלתי נמנע, מבלי ה”אסטרטגיה הראשונית” והבסיסית שחסרה לה ונעלמת ממנה בשנים האחרונות.
מאז עברה ישראל להלחם מול האויב, כרצונו ובעצימות נמוכה, יהיו אשר יהיו האסטרטגיות הגדולות שישראל תשמש או השתמשה בהן, המאמר הזה דן רק בתוצאות, לא בפרטים הספציפיים, והתוצאות כשלעצמן נכשלו.
האסטרטגיה הגדולה, שנוקטת בימים אלה ישראל היא: הימור מהסוג הגבוה והמסוכן ביותר. ההיסטוריה של העמים מוכיחה, כי כאשר לא תופסים ומעריכים נכון את הלחימה בארבע דרגות הכוח שלה, זה מביא להפסדים כואבים לאורך זמן, בתוך עולמות של דימוי: “כוחי בעוצם ידי”.
ישראל צריכה לשאול את עצמה ולעלות לדיון ציבורי את השאלות, המכריעות לעתידה הבטוח במדינה ולאורך זמן.

האם כל האסטרטגיה המפוארת של ישראל, לאור ההוכחות ההיסטוריות, יכולה להתגבר על הסיכויים להפסד, המתבטא לאורך השנים והדורות, בתוך מלחמה בעצימות נמוכה, כפי שמוכיחה ההיסטוריה?
האם ישראל, למעשה, לא פועלת ליידיו של האויב, כאשר מאפשרת לו פעולה בעצימות נמוכה, הנוחה לו, כדי להשיג את מטרותיו?

האם אסטרטגיה צבאית, כלכלית ודיפלומטית לבדם, יהיו מפוארים ככל שיהיו, יכולים להאפיל על חוסר פעולה מעשית למען השגת “אסטרטגיה ראשונית”, הנמצאת בשורשים של כל אומה, ולהוביל לניצחון מוחלט וברור בקרב?
כפי שאמר פיטר או’טול, כוכב הסרט “לורנס איש ערב”:

“שום דבר לא כתוב”

עם זאת זה נראה ברור, כך גם מוכיחה ההיסטוריה של ישראל בעצמה, כל כך הרבה פעמים.
מתוך מבט אל העבר והסתכלות לעתיד לבוא, התוצאה נראת כמו עוד טרגדיה שהולכת לבוא על העם היהודי, עוד חורבן של ישראל, בגלל שנאת חינם, חוסר אחדות והתלכדות סביב ה”אסטרטגיה הראשונית”, אשר אין צורך בתיאוריות ובתוכניות כדי להשיגה.
ישראל צריכה לבדוק היטב, כי היא איננה הופכת לאוייבת של עצמה, ומאפשרת לאויבים שלה לנהל מלחמה שבה הם צוברים נקודות בזירות קרב אחרות. כמובן, שאין זה אומר שישראל צריכה לנקוט בפעולות קיצוניות, מתוך רגשות של הלב. ישראל צריכה להבין את מקו מה ביושר ובכנות – התבוננות והכרה עצמית הם ערכים יקרים מפז.

קרדיט: אברהם תמקר ומאיר שחר בר מקבוצת נציב