חג סיזדה בדאר – חג הטבע באיראן
מילה על החג
ביום חמישי שעבר הראשון באפריל היה היום ה 13 לחודש פרבדין (فروردین = Farvardin) החודש הראשון בשה האיראנית, ובו חוגגים באיראן את סיום ימי חג הנורוז, ביום חג רשמי הנקרא סיזדה בדאר (سیزدهبدر = Sizdah Bedar) שהוא חג עתיק יומין, המכונה גם יום הטבע (روز طبیعت = Ruz Tabiat) ועם הפרסי יוצא לטבע, לפארקים ולשמורות, או סתם לגינות, כדי לחגוג בחיק המשפחה.
אגב – מבחינת המשטר, המטה הלאומי למאבק בנגיף הקורונה, הוציא איסור על כל נוכחות אזרחים במקומות ציבוריים ובאתרי נופש במהלך החגיגות, ולדברי המטה הלאומי, “שיתוף הפעולה של העם עם המטה הלאומי” מנע את קיום הטקסים והחגיגות.
אז אולי זו הייתה ההנחיה, ואולי כך חשבו אנשי המשטר, אבל העם האיראני אמר את דברו ברגליים, ויצא בהמוניו לחגוג בכל רחבי איראן.
למרות שלחג סיזדה בדאר, אין קשר לאיסלאם ומקורותיו מגיעים מפולחנים עתיקים מהמסורות האיראניות קדומות, המגיעות עוד מתקופות שקדמו לדת זרתוסטרא, שמסורתיה משולבות במסורות חג הנורוז, שעליו דיברנו במאמר קודם, ומסורות חג סיזדה בדאר מגיעות מפולחן עתיק וחגיגות ניצחון טישר, אל הגשם (تیشتر = Tishtrya = Tishr = טיר = Tir) על אופושיו (اپوشدیو = Aposhyo) שד (دیو = Deev) האדמה – הוא שד הבצורת, שתפקידו למנוע ממי הגשמים להשקות את האדמה הצמאה.
ניצחונו של טיר אל הגשם הטוב ומיטיב, הנמצא בקרב קוסמי מול אופוש, וכמו דברים רבים במסורות העתיקות של איראן הקדומה, מסמל הקרב את המאבק בין הטוב לרע.
מעט על מנהגי החג
החגיגה בטבע מלווה בארוחה, ובה נהוג גם לעשות “על האש”, רק שהשנה על האש בעייתי יותר מאשר בעבר, עקב מחירי הבשר הגבוהים (מעל שני מיליון ריאל, והעוף שעומדים שעות בתור לקנות, עלה מהמחיר הרשמי של 200 אלף ריאל לקילו, בשבוע הראשון של השנה, ל 600 אלף ריאל)
כך שהשנה כפי שהיה לאיראני הפשוט, בעיה לערוך את שולחן הנורוז, וכמו שכתבתי בפוסט שמסביר למה האיראנים חושבים בניגוד לדברי חמינאי, לא ממש כיף להיות איראני, שאיראנים רבים התקשו השנה לא רק לקנות אגוזים ודגים, אלא גם אורז וירקות, כך גם הארוחה בחיק הטבע, בחג המציין את סיום ימי הנורוז, תהייה דלה מהרגיל.
כמאמר מוסגר אוסיף ש”כמתנה” לעם המנסה לחגוג, יומיים לפני החג הודיע דובר הממשלה שהמשטר לא עומד להעלות את מחירי המזון הבסיסי, וביום החג יוצאת הודעה ובה מתבשרים אזרחי איראן האומללים, כי הנה עולים מחירי העוף המפוקחים… (ראו את הסרטון המצורף בסוף המאמר) ובראייתי את הדברים, אני רואה את מחירי העוף כמדד למתרחש באיראן.
אני חוזר לספר לכם על מחירי העוף באיראן, שכמובן ממשיכים לעלות, כמדד למצב הרוח הלאומי, של מחסור במוצרים בסיסיים, של אזרחים העומדים שעות בתור, של אזרחי איראן שלא יכולים להרשות לעצמם לקנות אוכל, של שקיעה מתחת לקו העוני של חלקים רחבים באוכלוסייה ושיותר ויותר אזרחים מוצאים עצמם מחטטים בפחי הזבל בערי איראן, כדי לנסות למצוא משהו אכיל…
בתום הפיקניק המשפחתי, אחד ממנהגי החג הוא השבת הנבטים הירוקים משולחן הנורוז בחזרה לטבע, להחזיר את הנבטים הירוקים בחזרה הביתה (או גם לגעת / לקחת, הנבטים של משפחה אחרת) נחשב כדבר המביא מזל רע.
כן נהוג שצעירים (במיוחד נשים צעירות) לפני השבת הסבזה ( سبزه = Sabzeh) הנבטים הירוקים של עשב החיטה או גבעולי נבטים אחרים לטבע, קושרים חלק מהעלים, ובזמן שמניחים את הסבזה, להביע משאלה למציאת בני זוג.
בחג נראה ילדים משחקים בסוסי עץ שחורים ולבנים, דבר היוצר חיבור אל העבר ומסורות מימי קדם, היות ואל הגשם מיוצג במיתולוגיה העתיקה כסוס לבן יפה, ואילו שד הבצורת כסוס שחור, וישנם ציורים רבים המתארים את הקרב בין הסוס הלבן לסוס השחור, וכן ישנם אזורים באיראן שבחתונה בימים הסמוכים לחג, נראה מיצג של הקרב בין הסוסים, ולעיתים הצגה קטנה להמחשה.
לא אשכח לספר לכם גם על מנהג קצת שונה שאולי לא הייתם מצפים להיות מקושר למנהגי חג, וזה מנהג שהשתרש מימי האימפריה הפרסית האחמנית, ויש תיעוד של 2500 שנה ובו היום ה 13 בחודש פרבדין הוא גם יום המתיחות באיראן, ובו נהוג למתוח אחת את השני, ויום המתיחות נקרא בפרסית: “שקר השלושה עשרה” (دروغ سیزده = Dorugh-e Sizdah) ומנהג זה מקביל למנהג המוכר יותר בעולם המערבי כיום המתיחות של האחד באפריל…
מעט מיתולוגיה פרסית עתיקה
בחלק מהאזורים באיראן יש הממחיזים בטקס קטן ומשחזרים את הסיפור ובו אל הגשם שנלחם שלושה ימים בקרב מול שד הבצורת הובס, ולכן הולך לפינת החדר, ושם מבקש עזרה מאלוהים, שעל פי המיתולוגיה שלח לעזרו אלים נוספים ואז ניצח אל הגשם בקרב.
יש גם סיפורים נוספים במיתולוגיה העתיקה על הקרב והסיבות להפסד ולניצחון, ואחת מהם מספרת שאל הגשם בבקשתו לעזרה מאלוהים, אמר שהוא מפסיד בקרב כי העם לא התפלל ולא הקריב קורבנות, ואז אלוהים בעצמו הקריב למענו עשרה סוסים ועשרה גמלים, ועשרה עצי מחט, ועשרה הרים ועשרה נהרות, ולאחר מכן שוב התחדש הקרב ואל הגשם הביס את שד הבצורת.
בחלק מהסיפורים נאמר שאל הגשם זרק את המטהו ויש המתארים שאת שרביטו יידה, אל עבר האש שבין העננים, ואז הרעם התגלגל על פני האדמה ופרצה שרפה, ושד הבצורת שאג מאימה ונס על נפשו, וכך הוכרע הקרב, ואז ירד גשם רב עם טיפות גדולות (יש סיפורים האומרים שגודלן היה כדלי או כראש אדם, ויש המספרים על טיפות בגודל של פרות) והגשם שירד במשך עשרה ימים ולילות, שטף את האדמה מכל הרעל שאל הבצורת השאיר על האדמה, ויש המספרים לנו שזרם המים ששטף את הרעל מהאדמה אל הנחלים ומשם לים, הוא המקור לטעם המר והמלוח של מי הים…
ואם כבר דיברנו על מסורות עתיקות ומיתולוגיה פרסית, אזכיר כי קשירת עלי העשב הנבוט משולחן הנורוז, המוחזר לטבע ביום החג, גם היא נובעת מסיפורים על קיומרס (کیومرث = Keyumars) המלך הראשון של שושלת פישדדיאן (دودمان پیشدادیان = Pishdadian dynasty) השושלת הראשונה של המלכים הפרסים, ומסופר על כי לאחר מותו, יצא ממנו זרע שקרני השמש טיהרו ונזרע באדמה, שממנו צמח צמח בצורת שתי צלעות, ואלו הפכו להיות בנו וביתו התאומים של קיומרס, משיה ומשיאנה, שהתחתנו ביום ה 13 לחודש פרבדין, ואת החתונה הראשונה בהיסטוריה, הם ביססו ע”י קשירת ענפי צמח ירוק, וכך נולדה לה מסורת הממשיכה עד עצם היום הזה, שצעירים וצעירות הרוצים לבוא בברית הנישואין, קושרים את עלי עשב החיטה הירוק של שולחן הנורוז.
איך מקשרים מסורות עתיקות אל האסלאם?
היות וכבר בראשית ימי האסלאם באיראן, היו צריכים חכמי הדת לפשר ולגשר בין המסורות העתיקות שסירבו להיעלם אם החלת האסלאם באיראן, לבין מה שמכתיב הקוראן, וגם לא היה ניתן להעלימן מאז שעלו האייתוללות לשלטון, כפי שהזכרתי גם במאמר הקודם על חג הנורוז, מצאו חכמי דת לאורך השנים, צידוקים ופירושים שונים, המאפשרים את המשך המסורות העתיקות, גם תחת שלטון האסלאם, לכן בלוח השנה של משטר האייתוללות, יצוין יום חג סיזדה בדאר, כיום הטבע, שהוא חג רשמי, ולא בשמו המסורתי.
לחיזוק הצידוק מביאים גם מדברי הנביא ואימאמים
כדי לחזק את הקשר לאסלאם לחג העתיק, מביאים חכמי הדת צידוק בדברי אימאמים ואף מדברי הנביא עצמו, והנה מקבץ דברים הנותנים הכשר לחגיגות סיזדה בדאר:
הנביא מוחמד אמר: אל תשרוף את כף היד ואל תטביע אותה במים. אין לכרות את עץ נותן פרי ואין לפגוע בחקלאות, מכיוון שאתה לא יודע, ייתכן שתצטרך אותם בעתיד.
האימאם עלי אמר: להסתכל על הירוק מביא רעננות.
האימאם מוסא בן ג’עפר אל-כאזם אמר: החיים טובים עם שלושה דברים: אוויר נקי, הרבה מים מתוקים, ואדמה רכה ומוכנה לחקלאות.
האימאם חומייני אמר: שלושה דברים נותנים מראה נקי – להסתכל על ירוק, להסתכל על מים זורמים, ולהראות יפה.
ומה לגבי מסורות אחרות הקשורות לחג? האם גם הן קיבלו צידוק או פשרה?
חלק מהצידוקים, ההסברים והפשרות לקיום מנהגים ומסורות עתיקות, הוא לא דבר חדש רק מאז המהפכה האסלאמית של חומייני, אלא כאמור קיים כבר מאז תחילת שלטון האסלם בכל מקום אליו הגיע, וכך במאה העשירית אבו אל-חסן עלי בן אל-חוסיין אל-מסעודי, היסטוריון, חוקר ארצות וגאוגרף, שנולד בבגדאד, בין הספרים שכתב, היה גם הספר המפורסם והחשוב “שדות המרעה של הזהב ומכרות האבנים היקרות” שבו תיאר בחוקר ארצות את מה שראה במסעו בעולם, ובספר זה הוא כתב שהמלך קיומרס הוא בנו של לוד, בנו של שם, בנו של נח.
הקשר זה אפשר בהמשך למצוא הצידוק לדברים הקשורים במי ששושלתו מגיע אל בני נח.
אוסיף ואספר לכם כי במסעותיו היה אל-מסעודי גם בארץ ישראל, ובנוסף למפה, כולל של ים המלח, הוא כתב על ההיסטוריה של עם ישראל, ודבריו אלו, היות והעז להסתמך על התנך, עוררו ביקורת מצד היסטוריונים מוסלמים אחרים, בהם עבד א-רחמן אבן ח’לדון.
שילוב מסורות הקשורות במים לטקס שיעי ייחודי
חלק ממנהגי החג הם התזת מים אחד על השני (כך גם בחג הטירגאן הנחגג באמצע הקיץ, ב 13 בחודש טיר, החודש הרביעי בשנה הפרסית) וחשיבות המים במסורת הפרסית העתיקה, מובלי אותי לספר לכם על שילוב מעניין של היחס והחשיבות של המים באיראן, שעובר כחוט השני מהעת העתיקה, תרבויות ודתות, בטקס מעניין וייחודי של ניקוי השטיחים המפורסם, במקדש קברו של סולטן עלי בן מוחמד אל-בקיר בן עלי אל-חוסיין, בנו של האימאם החמישי, הנמצא במשהאד ארדהאל (مشهد اردهال = Mashhad Ardehal) שהמקומיים מכנים משהד קאלי, הנמצאת בחבל קשאן שבמחוז איספהאן.
הטקס המפורסם והייחודי מתקיים בכל שנה ביום שישי השני בחודש מהר (مهر = Mehr) השביעי בלוח השנה הפרסי, שיוצא ביום שישי השני של חודש אוקטובר, לזכרו של סולטאן עלי, שנהרג במקום בקרב בשנת 116 בלוח ההיג’רי (734 לספירה) שעל פי הסיפור החל כי שליט האזור חשש מהשפעתו הגוברת של הסולטאן עלי, וכמובן לאחר קרב הרואי שנמשך למרות יחס הכוחות העדיף של השליט, שלושה ימים תמימים… לאחר שנהרג גופתו נעטפה בשטיח, ונלקחה לנחל שהיה 150 מטר ממקום הקרב, ושם רחצו את גופתו בטקס טהרה ומשם לקחו אותו לקבורה, למקום בו נמצא המקדש כיום.
היות והשטיח הוכתם בדם, חסידיו של סולטאן עלי רחצו את השטיח, ומאז עד היום, נאספים אנשים רבים מהאזור ומחוצה לו, לטקס ייחודי ובו מוצאים את השטיחים מאולם המקדש, לוקחים אותם לנחל הנמצא 800 מטר מהמקדש, ושם מראים למאמינים שנאספו לטקס, שרוחצים את השטיחים.
בנוסף יש שטיח מיוחד, שנאמר שהוא שריד לשטיח שבו נעטפה גופתו של סולטאן עלי, לפני 1237 שנה, שאותו נושאים חבורת לובשי שחורים, בתהלוכה סביב חצר המקדש, כשהם נושאים מקלות ארוכים שאותם מסובבים באוויר, ומכים בהם בשטיח, תוך שהם קוראים קריאות לנקום את מותו של סולטאן עלי, שרים שירים דתיים, בוכים ומכים על חזם לאות אבל.
בתום התהלוכה רוחצים את השטיח הקדוש במי מעיין מיוחד ליד המקדש, שלאחר הטקס מאמינים רוחצים את גופם במים הנחשבים לקדושים, וכן ממלאים בקבוקים כדי לקחת אותם לביתם.
סיום רחצת השטיח הקדוש בצהרי היום, מסמל את תום טקסי האבלות, ואז מוגשת ארוחת צדקה בחינם לכל המאמינים הרבים (יש שנים שמגיעים רק עשרות אלפים, ויש שנים שמגיעים כ 200 אלף איש) שבאו לטקס המיוחד.
הנה סרטון שבו רואים את הטקס (קרדיט לסרטון: סוכנות הידיעות האיראנית IRIB News)
מי שירצה לראות סרטון נוסף (הפעם של סוכנות הידיעות האיראנית Tasnim) יוכל לראות מעט יותר על הטקס והעולים לרגל בקישור הזה.
קרדיט: אביעד, מקבוצת נציב, ערוץ הטלגרם מבט למזרח התיכון
הסרטון על עליית מחירי העוף: