סיפור אחד קטן, מהסיפורים הנשכחים של איראן

מה קורה במחוז סיסטאן ובלוצ’סטן

שמענו לאחרונה על המהומות במחוז סיסטאן ובלוצ’סטן, שהחלו לאחר שמשמרות המהפכה ירו על בלוצ’ים שנאסר עליהם למכור דלק בפקיסטן, והם העזו ברוב חוצפתם להביע מחאה…

אז המהומות כבר פחות מדווחות, ובוקושי שמענו על כי משטר האייתוללות הזרים כוחות רבים של משמרות המהפכה ומשטרת ההפגנות, כדי לדכא ביד קשה את ההפגנות, שבהם גירשו המפגינים הבלוצ’ים את אנשי משמרות המהפכה ממחסומים ותחנות משטרה.

בשכונה שלנו קצת האירועים מהיר, ובכל יום ישנן שפע של ההתרחשויות חדשות לדווח עליהן, כך שאין להתפלא שהסיפורים הקטנים, אלו המעידים על המתרחש מאחורי הקלעים של משטר המהפכה האסלאמית, פשוט נעלמים מעיני הסוקרים.

הסיפור של איברהים הנוצרי

אז היום אספר לכם סיפור קטן, על אדם אחד אמיץ, שסיפורו מגלם בתוכו תופעה המביכה את המשטר, וגורמת לו לנהוג בדרך אותה הוא די מסתיר.

כולנו יודעים שבנוסף לאסלם השיעי, מתקיימות דתות נוספות באיראן, ושהמשטר נוהג להתפאר עד כמה הוא מקבל את כולם, ורק לפני ימים ספורים שמחנו למראה צילומים וסרטונים, שהמשטר דאג לצלם ולהפיץ מקריאת המגילה בבית כנסת בטהראן, אבל לא על זה סיפורינו היום, אלא על בחור אחד בשם איברהים פירוזי (ابراهیم فیروزی = Ibrahim Firoozi) איש צעיר בן 35 מסגר וחרט בהכשרתו, שהיה תושב העיר רובט כרים (رباط کریم = Robat Karim) במחוז טהרן, כ 25 ק”מ מבירת איראן.

יום אחד החליט גיבור סיפורנו להתנצר, ומאז ינואר 2013 החלה מסכת ייסורים של רדיפות, מעצרים, כליאה ועינויים.
מעצרו הראשון היה באשמת הטפה לנצרות ובתעמולה נגד המשטר, ועונשו: חמישה חודשי מאסר וחמישה חודשים על תנאי.

כמובן שזה לא היה סוף הסיפור, ושנה לאחר ששוחר שוב נעצר, באשמת “הקמת קבוצה בכוונה לפגוע בביטחון המדינה”, ולאחר שנעצר עבר עינויים, מניעת זכויות בסיסיות, כגון פגישה עם עורך דין ומנעו ממנו הכנת מסמכים שיוכל להציג בבית המשפט, ולאחר שהורשע ונכלא לחמש שנות מאסר, נמנעו ממנו טיפול רפואי ויציאה לחופשות, גם לאחר מות אימו הוא לא הורשה לצאת להלוויה, וכשהוגש ערעור על עונשו, שוב נמנע ממנו לראות עו”ד וכשאמר לפני דיון בערעורו שהוא רוצה לראות עו”ד, הכו אותו הסוהרים בתואנה שסירב להופיע בבית המשפט ללא עו”ד, ובית המשפט אישר את גזר דינו.

לאחר ששוחרר מחמש שנות מאסר, נגזר עליו לצאת לשמונה חודשי גלות לדרום הרחוק של איראן, לעיירה הררית קטנה (בסך הכל 10,000 תושבים) השוכנת על גדת נהר סרבז, ובעיירה בשם רוסק (راسک = Rask) [ביני לבינכם? זה חור בסוף העולם…] בירת חבל סרבז (سرباز = Sarbaz) שבמחוז סיסטאן ובלוצ’סטן, נכתב פרק נוסף בסיפורו של איברהים פירוזי, שבו איכשהו המשטר הצליח להוסיף 11 חודשי גלות נוספים, בתאנות שונות ומשונות, כגון של “שלושה חודשי היעדרות מהגלות… בזמן שבו כמובן שהה ברוסק.

התוספת האחרונה בסיפור היא שביום שבת האחרון, זומן פירוזי לבניין הממשל המחוזי, כדי להתייצב בפני שופט להשיב על אשמה – פעולות לתעמולה נגד המשטר, באמצעות הטפה דתית.
כמובן שהוא נעצר כשנכנס בשערי בית המשפט, והשופט המכובד הסכים לשחררו בערבות של סכום קטן של 50 מיליון תומאן (500 מיליון ריאל) שכמובן כמו נוצרים נרדפים רבים, לא יכל לגייס את הסכום, ונכון לעכשיו הוא עדיין במעצר.
ואם אתם חושבים שסכום 50 מיליון תומאן זה הרבה, אז כבר היו פסיקות ביתי משפט קבעו סכומי ערבות של 500 מיליון תומאן לנוצרים.

איברהים פירוזי שנכלא שלוש פעמים וזכה ליהנות שבע שנים מהכנסת האורחים החמה של בתי כלא באיראן, אינו האדם היחיד באיראן שהמיר דתו לנצרות ומאז נרדף, זו תופעה ידועה, שלצערי בקושי זוכה לתהודה בעולם ולפעמים כשיש משפט פומבי ומשפחת הקרבן הנוכחי מצליחה להגיע לגורמים נוצרים איראנים גולים בעולם, זוכה הנושא לחשיפה קצרה ושוב נשכח, ואני כבר לא מדבר שמשום מה אף אחד לא מזכיר את החרמת רכוש של בהאים באיראן ורדיפתם אם מעזים להתלונן…

שאלה ותשובה

באחת הקבוצות אחד חברי הקבוצה שקרא את הדברים על איברהים פירוזי,
אל את השאלה הבאה:
מאוד מעניין ומאוד עצוב איך המשטר מתנהג, אבל אחרי שקראתי את זה, עלתה לי שאלה.
הזורואסטרים שעדיין חיים באיראן גם נרדפים?

עניתי לו את הדברים הבאים:

לא בדקתי לאחרונה את המצב ספציפית בנוגע לאמגושים בני דת הזורואסטרית, כך שאני לא יודע לומר אם נרדפים זו המילה הנכונה להשתמש בה.

הדת והתרבות שהעשירה את התרבות האיראנית, ושסמליה היו סמלים של איראן במשך דורות רבים עד למהפכה האסלאמית, נמצאת כיום במצוקה אמיתית, ואם נקח בחשבון שבאיראן מותר למוסלמי להתחתן עם אמגושית (שכמובן תמיר את דתה ותתאסלם) אבל לגבר אמגושי אסור להתחתן עם מוסלמית, ונוסיף גם את העובדה שאיכשהו במידה ואמגושי מגיע לעמוד בפני מערכת המשפט האיראנית, משום מה העונש שייגזר עליו, תמיד יהיה גבוה מאשר עונש על מוסלמי, שעבר עברה זהה ובאותן הנסיבות, ואם כבר ייפסקו להם פיצויים במקרה של פגיעה – הם יהיו פחותים מאשר פיצויים שלהם יזכה מוסלמי (בכל זאת צריך לזכור כי איראן מדינת הלכה אסלאמית שיעית ובני הדת הזורואסטרית הם ד’ימי – בני חסות…) ולא נשכח כי האמגושים לא יכולים להתקבל למשרות ממשלתיות.

אז אם כל זה אומר שהם מיעוט נרדף – אז אפשר בכל זאת להשתמש במילה זו,
מה שבטוח שהחשש של בני הדת להמשך קיום דתם, ומספרם באיראן הולך ופוחת.

רק אזכיר כי בני דת הזורואסטרית נרדפו מאז הגעת האסלם לאיראן, עיראק והודו.
אבל מאז המהפכה האסלאמית המצב הורע, ואזכיר כי בזמן “חגיגות חזרתו של חומיני לאיראן, המון משולהב נכנס למקדש האש הזורואסטרי בטהראן, הורידו מסגרת תמונה של זרתוסטרה, והחליפו אותה בתמונה של האייתוללה חומייני, כך שהמצב העגום אינו דבר חדש…

קרדיט: אביעד, מקבוצת נציב, ערוץ הטלגרם מבט למזרח התיכון