בישול איטי של הצפרדע האיראנית. דעה

הנדסה תודעתית – משל רגלי הצפרדע
ברחובות פאריז ישנם מספר מסעדות גורמה המפורסמות ברחבי העולם בבישולי הצפרדעים המיוחדים שלהם.
הצפרדע מוגשת לשולחן הסועדים לאחר תהליך בישול קצת שונה משאר בישולי החיות שאותם אנו מכירים.
מעולם לא יצא לי ומעולם גם כנראה לא יצא לי לטעום צפרדע מלא מעט סיבות אך תהליך בישול הצפרדע הוא מעניין.
הצפרדע מוכנסת לסיר גדול בעודה בחיים, הסיר מתמלא במים ואט אט מתחיל הליך הרתיחה. הצפרדע מרגישה נעים במים החמימים, אט אט הטמפרטורה עולה ואם נקצר את ההליך הנוראי הזה, הצפרדע מתבשלת בתוך סיר מים רותחים ללא ידיעתה בהיותה בחיים, ממצב Y היא נהפך למצב X (תרתי משמע) כאשר רוב הזמן היא אפילו לא מודעת לכך.
בתקופה האחרונה אנו עדים לנוכחות קיצונית שאיננה בשיגרה של כוחות ארה”ב וכוחות נוספים בפאתי המפרץ ובקירבה יוצאת דופן לאיראן. אפילו היעפים של מפציצי העל הבי 52 כבר מתחיל פחות לרגש אותנו, נושאות המטוסים שבאות והולכות במימי המזרח התיכון הפכו לעניין שבשיגרה ואפילו מפגשי הבכירים של הממשל ושל הפנטגון, הצבא והסוכנויות לא מקפיץ לנו הודעות פוש.
זו בדיוק המטרה.
המטרה היא לייצר שיגרה מסוימת, בפיקים קצרים, שיגרה שהיתה מדליקה את כל הנורות האדומות אם היתה מתרחשת בחלון זמנים קצר, בקידום כוחות רבים במהירות לפאתי המפרץ, שיגרה שהיתה גורמת למהלכים חד צדדיים, מלחמתיים והתקפיים מצידה של איראן ושלוחותיה הפרוקסיים הפרוסים בעיראק, תימן לבנון סוריה ועזה.

כדי ליצור אוירה “רגועה” של שימור מצב מחד ויכולת תקיפה מסיבית מצד שני בשעת השין, הנוכחות האמריקאית החסרת תקדים בלובי של איראן מעמידה אותם באשליה מסוימת, אנחנו כאן אבל ברגוע, אנחנו כאן מתוך תמימות, ובתוך זה לייצר יכולת תקיפה וכח אש מסיביים בפתח הראשי של הארמון.

אף אחד לא יודע מה צופה יום, האיראנים זועקים “תפוס אותנו שלא נשתולל” אבל מעדיפים כנראה להפעיל לחצים על שלל כוחות הפרוקסי שלהם בכדי שהם יציתו את האש ויקבלו את האש בחזרה.
המתח במזרח התיכון נמצא בשיא מזה מספר שנים, וכולם מחכים לניצוץ שידליק את אש היורצייאט של אותם מחבלים ומנהיגים באמבטיה הרותחת הזו סביב הצפרדע האיראנית.

על כל זה יש להוסיף את חילופי הממשל האמריקאי, עובדה שמכניסה חלון זמנים שמחד מגביל את הצדדים בעיתוי התקיפה שלהם ומנגד מגביל את יכולות ההכלה ו\או התגובה לכל מהלך איראני שיפרוץ משטח כזה או אחר.

קרדיט: משה מרגלית מקבוצת נציב