שלטון החמאס בעזה – שלטון לגיטימי! דעה

בחודש יוני חגג החמאס את יום השנה ה-14 לחטיפת גלעד שליט, שהעניקה להם בהמשך את שחרור יחיא סנואר יחד עם עוד 1026 טרוריסטים.

לפני 13 שנים הם הקימו את מדינתם – מדינתם!!!! – ברצועת עזה, ומדינתם זו היא לא סתם מדינה, אלא סופר-מדינה: יש לה גבולות, צבא, משטרה, מערכות משפט, בריאות, חינוך, תעשייה צבאית (הם יודעים לייצר טילים) וכל מה שמדינה צריכה.

ולא רק זה: מנהיגיה הצליחו לכפות על אויביהם (הישראלים) להאכיל אותם, להשקות אותם, לתת להם דלק, חשמל, תקשורת ולפנות יולדות בסיכון לסורוקה או ברזילי כדי שתלדנה באופן בטוח את הדור הבא של הג’יהאדיסטים.

אין ברירה, צריך להודות שחמאס הצליחו, ובגדול. והשאלה היא בזכות מה? מה מאפשר למדינת חמאס בעזה לחיות חיים מסודרים, פחות או יותר (בוודאי בהשוואה לסוריה, לוב או תימן)?

נכון, חמאס לא מרחמים על מי שמדבר נגדם ומפעילים נגדו כוח, אבל יש משהו שנסתר מעיני הישראלים: מנהיגי חמאס הם “אבנאא’ אלבלד” – “בני המקום” – לא זרים שישראל הביאה מחו”ל, ולכן יש להם לגיטימציה לנהל את המדינה שהקימו. הם גם מבינים את האופי החמולתי של האוכלוסייה, ולכן הצבא שלהם בנוי מיחידות שכל אחת היא חד-שבטית, והיא ממונה על אזור השבט שלה.כך הם נמנעים מחיכוכים מיותרים בין הצבא והאוכלוסייה.

נכון שיש בעזה כאלה שלא מרוצים מהם, בעיקר בגלל המצב הכלכלי, אבל מדינתם חיה וקיימת, וגם בועטת, ואי אפשר לקחת מהם את ההישג הזה. ולמי שלא שם לב, במהלך 13 השנים האחרונות, מספר הימים שבהם היה לישראל שקט מעזה גדול הרבה יותר ממספר הימים שבהם היו בעיות – ירי, טילים, מרגמות, בלונים, פרעות גדר ורמקולים.

אינני מנסה לומר שהמצב מול עזה הוא אידאלי, אבל צריך להבין את החשיבות של שלטון לגיטימי.

ועכשיו השוו את מצב מדינת עזה עם המצב הרעוע של הרש”פ ברמאללה המבוססת על קבוצת שלטון לא לגיטימית, שישראל הביאה מתוניסיה, ותבינו למה אני מאמין בתכנית האמירויות: כשהשלטון לגיטימי, אפשר ליצור איתו יחסי עבודה. לא חיבוקים, לא נשיקות, אלא קשרים קורקטיים המבוססים על מפגש אינטרסים ובראשם האינטרס של החמולות ביציבות החברתית והכלכלית. כשנותנים את הסמכות לראשי החמולות הם לוקחים אחריות ואת הג’יהאד הם משאירים – לעת עתה – לאחרים, שאותם הם זורקים לעזאזל. הם לא מחפשים אויב חיצוני כדי ליצור לעצמם לגיטימציה, כי יש להם ובגדול.

אם ישראל תדע להתנהל נכון מול האמירויות (בשילוב של עוצמה, נחישות, כבוד עצמי, אי התרפסות, התחשבות, נדיבות וכבוד כלפי הצד השני) נוכל להתנהל איתן בשלום. זה הוא – בקליפת פיסטוק חלבי – סוד החיים הנכונים במזרח התיכון.

והעיקר: לא לדבר עם שכנינו באנגלית כי הם שונאים את הבריטים, וגם את האמריקנים, וחלקם מאוד לא אוהבים את העברית כי זה מה שהם שמעו כשהיו בכלא אצלנו. ערבית, רבותי, ערבית, היא השפה והיא הגשר שעליו אפשר לבנות יחסי שכנות עם תושבי המזה”ת, הקרובים והרחוקים.

קרדיט:ד”ר מרדכי קידר – אוניברסיטת בר אילן