הסיפור מאחורי הנעליים של ראש ממשלת עיראק והפגישה עם חמינאי

חלק ראשון – השאלה

שאל אותי אדם חכם, בקבוצת הדיון של ערוץ הטלגרם, שאלה טובה:
מדוע ראש ממשלת עיראק, מוסטפא אל-כאזמי (אם נרצה לדייק בכתיבה לפי התעתיק ולא לפי השפה המדוברת אז שמו ייכתב: מצטפא אל-כאט’מי), נפגש עם המנהיג העליון האייתוללה חמינאי, בלי נעליים.

* תודה לקורא ל ח על השאלה.
אכן שאלה טובה, ולי לא הייתה תשובה, אז הלכתי לבדוק במה מדובר.

כבר אמרתי בעבר שאני לא מתיימר לדעת הכל, ואם אשאל שאלה שלא אדע את התשובה, לא אתבייש לומר שאיני יודע, ושאשמח לצאת למסע ללמוד את המידע החסר, ולנסות להביא את התשובה המבוקשת.

במסגרת הניסיון שלי להסביר לקוראים את חשיבות בדיקת אמינות ידיעה (או כמו במקרה הזה – תמונה) ואמינות מקור, וגם להסביר את מהות תהליכי הבדיקה, ולמרות שבשלב הראשון עדיין לא הייתה לי תשובה כדי שאוכל לשאלה, מדוע האורחים היו ללא נעליים, החלטתי להעלות פוסט עם הסבר לקוראים איך אני מנסה למצוא תשובה לשאלה.

אספר לכם על חלק מהתהליך אותו עשיתי.

כידוע מתפרסמות ברשת תמונות רבות שזויפו ועברו עיבוד (מה שרבים מכנים “עשו לתמונה פוטושופ”)
אתחיל בזה שרציתי לבדוק האם התמונה אותנטית או שעברה עיבוד ושינוי, והיות ואין לי את את התמונה המקורית כדי לבדוק את התמונה עצמה, הכי פשוט זה לנסות למצוא את מקור התמונה ברשת, הרי מדובר בפגישה רשמית בפרופיל גבוה, בין שני מנהיגים, כך שברור שהפגישה צולמה וכפי הנראה ע”י יותר מצלם חצר רשמי אחד וכפי הנראה גם בוידאו.

כמובן שמצאתי את התמונה ועוד תמונות וסרטון וידאו מהפגישה, ואכן מסתבר שכאט’מי ושאר האורחים היו ללא נעלים.

 

מכאן כבר הלכתי לבדוק בכמה צירים במקביל:
האחד – לבדוק האם זה תמיד כך? ואם לא אז האם ישנם תקדימים?
השני – לבדוק מדוע מסירים את הנעליים בפגישה עם המנהיג העליון…

התשובה לנושא האם תמיד האורחים הבאים לפגוש את המנהיג העליון מסירים את נעליהם, היא לא.
אבל לשאלה האם ישנם תקדימים? התשובה היא כן

ראו תמונות מצורפות, של המנהיג העליון פגישה  בפגישה עם מפקדים במשמרות המהפכה ואייתוללות, למרות שהם לא במסגד, הם ללא נעליים, ועם מנהיג ארגון הטרור הג’יהאד האיסלאמי, זיאד אל-נחלה וחברים, וכן פגישה של חומיני עם חאפז אל-אסד.

ומצד שני ישנם מנהיגים רבים, הנפגשים עם חמינאי שלא חולצים נעליהם.
ראו התמונות של נשיא רוסיה, פוטין (וכן גם כל הנוכחים בפגישה), ראש ממשלת יפן, שינזו אבה, ראש ממשלת דרום קוריאה לשעבר, פאק גון-הייה, ראש ממשלת פקיסטן לשעבר, נאווז שאריף.

הלכתי אחורה על ציר הזמן ומצאתי דבר שאולי יכול היה לרמוז על סיבות אפשריות, סיפורים סביב המפגשים של האב המייסד של המהפכה האסלאמית, רוחאללה חומיני, המנהיג העליון הראשון, עם זרים ועם איראנים כאחד, שבהם נאמר שחלק מהאנשים התבקשו להסיר את נעליהם וחלק לא.
היות ולא היה נוהג קבוע בנושא, עדיין לא יכולתי לומר שמצאתי את הסיבה, אבל קווי הדמיון ברורים.

לגבי השאלה היותר מעניינת לטעמי, מדוע חלק מסירים נעליהם וחלק לא? לא הייתה לי תשובה ברורה.
לא ידוע לי על מנהג תרבותי או דתי המחייב חלק מהפוגשים במנהיג העליון להסיר את נעליהם וחלק לא.
אז הלכתי לחפש את התשובה, ויצאתי למסע מרתק אחר המידע החסר, למנהגים הנובעים מהלכות הדת ולמנהגים הנובעים ממסורות שונות ומתרבות של הפסיפס האנושי והתרבותי המרתק המרכיב את החברה הפרסית, כדי למצוא תשובה ראויה לשאלה שנשאלתי.

ולסיום החלק הזה, הנה קוריוז קטן שיקשר את הפגישות עם המנהיג העליון של המהפכה האסלאמית, לקצת היסטוריה וכמובן לנקודה היהודית…
מסופר במגילת אסתר על מרדכי היהודי מסופר: “וַיָּבוֹא עַד לִפְנֵי שַׁעַר הַמֶּלֶךְ כִּי אֵין לָבוֹא אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ שָׂק” (במגילה, ד:ב).

והפסקה האחרונה שהעלתי בערוץ הטלגרם, ובה אמרתי לקוראים שעדיין לא מצאתי את התשובה הייתה:

אולי נעלי המבקר לא מצאו חן בעיני הממונה על המפגש ולכן יש כאלו שמתבקשים להסירם, כי הנעל לא מספיק “מכובדת” לפגוש את המנהיג העליון?…

 

חלק שני – התשובה

ניסיתי לראות האם ישנו הסבר שיענה על השאלה הרחבה יותר, מדוע חלק מהמבקרים של המנהיג העליון, היו ללא נעליים ואילו אחרים היו עם נעליהם לרגליהם.

בדקתי האם יש מכנה משותף, חוט מקשר בין אלו שתועדו עם או בלי נעליים.

הבאתי בפניכם תמונות של מבקרים עם ובלי נעליים, ובקבוצת הדיון הרחבתי על תהליכי הבדיקה שעשיתי והוספתי תמונות המראות שלא ניתן לראות בבירור את הסיבה או המכנה המשותף.

בכל תחום ונושא שניסיתי לבדוק, רציתי להבין את המקור למנהג זה או אחר, בין אם הלכתי-דתי ובין אם נוהג לפי מסורת זו או אחרת, ובכולם ביקשתי לראות האם ישנה חוקיות, המאפשרת לחלק מהמבקרים להישאר עם נעליהם וחלק מחייבת לחלוץ נעליהם.

היות ובמקומות רבים באזור, הנעל נחשבת כטמאה, נהוג במקומות רבים אלו לחלוץ נעליים לפני כניסה לבית תפילה ולבית המגורים, והרי באסלם נהוג להיכנס למסגד או בית תפילה, ללא נעליים, מפאת קדושת המקום, אז אולי הנוהג המשלב מסורות והלכות הדת, הוא מקור התשובה?
אבל אם אכן זה כך, מדוע אין חוקיות מחייבת את כולם?

כפי שכתבתי בקבוצת הדיון של ערוץ הטלגרם, לא מצאתי הבדל בין מוסלמים או בני דתות אחרות, שיעים מול סונים, ערבים מול אחרים, גם אין הבדל במעמד האורח, ראש מדינה או דרג נמוך יותר, פעם נראה אורחים שחלצו נעליהם ופעם נראה אותם עם נעליים.

ניסיתי למצוא מקור תרבותי או דתי, ושיוכל גם להסביר מדוע יש כאלו עם או בלי נעליים, בדקתי האם למקום המפגש יש השפעה, האם יש הבדל בין מתחם המגורים, או חדרי / אולמות האירוח השונים מול מקומות שלא במתחם המנהיג העליון.
אפילו בדקתי האם ישנה העדפה בין לתת כבוד לאורח, או לבקש מהאורח שייתן כבוד לאייתוללה המארח.

בכל תחום שבדקתי, לא מצאתי חוקיות, ועדיין לא היו לי תשובות.

 

פניתי בבקשת עזרה, למספר מומחי איראן, הנחשבים לבין הטובים שישנם

קיבלתי תשובות שאומרות שיש נושא של טומאה של הנעל, ושנהוג להסיר נעליים כשנכנסים למסגד או מקום קדוש, כדי להשאיר את המקום טהור, וכך מתייחסים לחמינאי כטהור, ושאולי חליצת הנעליים לא חלה על זרים או נוצרים.

התשובות שקיבלתי לא נתנו הסבר לחוסר החוקיות ומענה מדוע פעם אנו רואים מפגש עם חמינאי, עם נעליים ופעם בלי, כי הרי לו זה היה נושא של שמירה על טוהר מקום קדוש, כולם היו נכנסים ללא נעליים, כמו שנכנסים למסגד.
ולכן התשובות שקבלתי לא סיפקו תשובה מלאה לשאלה.

 

התשובה

בסופו של דבר פניתי לעזרת משפחה של יוצאי איראן, ולאחר התייעצות משפחתית, סיפקו את התשובה המחברת את כל הנקודות, שאותן ראיתי, אך לא יכולתי לחבר בעצמי, והתשובה אף פשוטה מששערתי:

הורדת נעליים במפגש עם המנהיג העליון, עלי חמינאי היא עניין של בחירה מתוך מתן כבוד ולא חובה.

נעליים כאמור נחשבות לפריט שאינו נקי, מלוכלך ולפיכך הורדת הנעליים יש בה אקט סמלי שיש בו טוהר וצחות. לעומת זו כל המתפללים במצ’אט (בתי התפילה) מחויבים בהורדת הנעליים ע”פ הנדרש בקוראן.
מי שרואה בעלי חמינאי קדוש יחלוץ נעליים כפי שנהוג במצ’אט.

מתן כבוד הוא ערך עליון באיראן הבא לידי ביטוי בהתנהגויות השזורות כחוט השני בחיים השוטפים.
כבוד למבוגר, כבוד לראש המשפחה, כבוד למפקד או כבוד למנהל, וכמובן כבוד למנהיג הדתי, ובוודאי למנהיג הדתי העליון.
* תודה לע.ר.

אני שמח לומר כי השאלה, הפוסט של התהליך והתשובה, עוררו עניין ודיון בקבוצת הדיונים בטלגרם.

קרדיט: אביעד, מקבוצת נציב, ערוץ הטלגרם מבט למזרח התיכון

כתיבת תגובה