מסיפורי החודש השנים-עשר

הסיפור הרומנטי הראשון באסלאם, והשפעתו על הקרע באסלם.

אמנם קצת באיחור, אבל רציתי לספר לכם שביום רביעי בשבוע ה 22 לחודש החל החודש האחרון בלוח השנה האסלאמי, הנקרא ד’וּ אלְ-חִיגָ’ה (ذو الحجـّة) ובחודש זה כמובן חל החג’, שהשנה כפי שהסברתי בפעמים קודמות, יהיה שונה ומצומצם מהרגיל.

על מה לא אספר לכם היום:

לא אספר לכם על הימים והלילות המיוחדים בחודש זה ולא על מנהגים הקשורים לימים אלו.
תוכלו למצוא מידע רב על הסגולות והתגמול לו יזכו המאמינים שיקיימו את מנהגי תשעת הימים הראשונים, כמו הצום או מתן הצדקה, וכן גם על תפילת הלילה (תהאג’וד تهجد) בעשרת הלילות הראשונים של החודש.

גם לא אספר לכם על החג הגדול – הוא חג הקורבן (עיד אל-אדחא عيد الأضحى), שנחגג ארבעה ימים החל מהיום העשירי לחודש.

אפילו לא אספר לכם על חג שקשור לנושא הסיפור של היום, חג הנקרא: “עיד ע’אדיר חֻ’ם” (غدير خم) שהוא חג שיעי שנחוג ביום ה 18 לחודש הקדוש ד’ו אל-חיג’ה, ושלפי אמונה השיעית, זה היום שבו הכריז מוחמד על עלי בן אבי טאלב כעל יורשו, בזמן שהיו ליד מעין מים חמים בנחל חֻ’ם, כשאמר לפי חדית’ “ע’דיר חֻ’ם” את המשפט הבא: “מי שמכיר בי כמַוולַא צריך להכיר בעלי כמַוולַא” (من كنتُ مولاه فعلي مولاه). עד לכאן הנאמר בחדית’ מוסכם על הסונה ועל השיעה כאחד, רק שהפרוש לנאמר כבר שונה בין הצדדים, היות ולמילה “מוולא” ישנם שני פירושים, כל צד מאמץ את הפרוש הנח לו לצורך העיניין,
הסונה מפרשים את המילה כ’חבר’, כך שלטענתם הנביא בסך הכל אמר שעלי הוא חבר שלו,
והשיעה מפרשים את המילה כ’אדון’ כך שלטענתם זו הוכחה שעלי הוא זה שצריך לרשת את הנביא ולהיות ממשיך דרכו ומנהיג האומה המוסלמית ולאחריו היו אלו בניו.
חדית’ אחת – שני פרושים, אחד למקורות שלקרע באסלאם בין הסונה לשיעה.

על מה כן אספר לכם:

הפעם אספר לכם על הסיפור הרומנטי של החודש, הסיפור שהפך למורה דרך לנשים ולזוגות בעולם ה אסלאמי, הסיפור של הח’ליף הרביעי אחרי הנביא מוחמד – עלי בן אבי טאלב, שהיה בן דודו של מוחמד, ושל אשתו – ביתו של מוחמד, פאטמה (פטימה זהראא فاطمة الزهراء).
כבר כאן, עוד לפני תחילת הסיפור, מתחיל הסיבוך הראשון וההבדל שבין הסונים לשיעים.

הסונים והשיעים כאחד מסכימים כי פאטמה הייתה בת טובה לנביא, מוסלמית טובה, ואישה טובה, וככזו היא ראויה להיות דוגמה ומודל לחיקוי לכל אישה מוסלמית.
אבל מכאן כבר ישנם הבדלים, ושני הזרמים מושכים ההיסטוריה של ראשית ימי האסלאם, כל אחד מושך לכיוונו, והכל נסוב על שאלת הירושה של הנביא ומי הוא היורש הראוי להוביל את האומה המוסלמית.

שני הצדדים מסכימים שלמוחמד לא היו בנים, ולכן לא היה לו ‘יורש טבעי’ והשיעים טוענים שהיות ופאטמה הייתה ביתו היחידה, עלי שהיה בן דודו של הנביא כבעלה של ביתו היחידה, הוא בעל קשר ישיר וחזק לנביא, ועל כן ראוי להיות היורש הטבעי והח’ליף הראשון, ולאחריו בניה – נכדיו של הנביא, הם היחידים הראויים להיות יורשי הנביא.
לעומת זאת הסונים אומרים שפאטמה לא הייתה ביתו היחידה של מוחמד וכן שעלי לא היחיד שראוי להיות היורש הראשון, והיות שלנביא לא היו בנים, היה נכון לקבוע את המחליף, כמנהג השבטים.

צריך לזכור כי מדובר בבדואים אנשי המדבר, שהמסורות והמנהגים העתיקים, מדריכים אותם בחייהם עוד לפני קבלת האסלאם ולאחריו, לפי הסונה היורש יכול היה להיקבע כמנהג השבטים (פרוש המילה סונה הוא ‘מנהג’) ועל פי הנוהג, ראשי השבטים יקבעו את המחליף למנהיג, ובסופו של תהליך לפי מנהג השבטים, קבעו ראשי השבטים את אבו בכר, כח’ליף הראשון.

לאחריו נקבע כי עומר אבן אלח’טאב יהיה המחליף שלו – הח’ליף שני, ועות’מן אבן עפאן, נקבע כח’ליף השלישי, ולאחר שהוא נרצח, הנה אנו פוגשים את גיבור הסיפור של היום, (שחלק מהמאמינים האשימו ברצח הח’ליף עות’מן) שסוף סוף מונה עלי בן אבי טאלב, להיות הח’ליף הרביעי.

על פי הסונה – עם מותו של מוחמד, נקבע שממלא מקומו, החליף, יכול להיות רק משבטו.
לכן כל הח’ליפים כיורשי מוחמד וממשיכי דרכו בהנהגת אומת האסלם, הם מבית קורייש.

כמובן שלפי השיעה – עלי היה למעשה הח’ליף הראוי והלגיטימי הראשון, והאימאם הראשון מבין האימאמים השיעים (אצל השיעים, אימאם = ח’ליף), לאחרי הרצחו של עלי, האימאם השני היה חסן בן עלי, והשלישי היו חוסיין בן עלי, מייסד השיעה (פרוש המילה הוא סיעה – פלג) שלאחר קרב כרבלא המפורסם, שבו נהרגו חוסיין בל עלי ו 70 מבני משפחתו, הקצין עוד יותר הקרע בין שני זרמי האסלאם, וכל האימאמים שלאחריו, היו גם הם צאצאי משפחת הנביא.

 

יש סיפור לפני הסיפור הרומנטי

הסיפור מתחיל בשנה השנייה להיג’רה, חודשיים אחרי קרב בדר, שהיה הקרב הראשון של המאמינים המוסלמים בתחילת דרכם, והניצחון הראשון של כח לוחמים של מוחמד בקרב מול הכופרים, בקרב בדר שבו ניצחו מוחמד והמאמינים, צבא הגדול מהם ביותר מפי שלושה, מאנשי השבטים של מכה, בהובלת שבט קורייש, כשלרשות מוחמד והמאמנים היו רק 313 לוחמים עם 2 סוסים ו 70 גמלים, בעוד שלבני מכה היו 1,000 לוחמים עם 100 סוסים ו 170 גמלים, בקרב נהרגו 14 לוחמים מבין אנשי מוחמד ו 70 הרוגים לבני מכה.

הסיפור על גבורתו של עלי, משתנה מסיפור לסיפור והוא אף כונה האריה הצעיר, גיבור הקרב, וארכיטקט הניצחון, והיקף גבורתו משתנה, ועולה מ 20 אויבים שהרג, ל 22 ואף ל 37 כופרים שעלי הרג בקרב.
צריך להבין מדוע קרב זה הפך להיות אחד הקרבות המפורסמים באסלאם, שהרי זה היה הקרב הראשון של המוסלמים הראשונים, מול כח עם גדול מהם ומצויד טוב יותר.
ויש האומרים כי גבורתו של עלי בן אבי טאלב, האריה הצעיר, בנו של חַמְזַה אִבְּן עַבְּד אלמֻטַלִב, אריה האל, היא זו שהייתה לו לרועץ, ובני קורייש שהפסידו בקרב בדר, נקמו את נקמתם כשלא הסכימו לקבל את עלי כיורשו של הנביא, והיו מאלו שהביאו לבחירתו של אבו בכר, כח’ליף הראשון.

לו היה צבא מוחמד מפסיד בקרב, כאן היה מסתיימת דרכה של הדת הצעירה, והייתה נכתבת היסטוריה אחרת בדברי תולדות האנושות.

אם השם קרב באדר מוכר לכם ולא רק מההיסטוריה של האסלאם, זה היות וזה השם שמצרים קראה לקרב בו תקפה את ישראל במלחמת יום כיפור בשנת 1973, וגם איראן קראה בשנת 1985 לאחת מהמתקפות כנגד עיראק בשם מתקפת בדר, במלחמה הארוכה בין שתי המדינות.

 

והסיפור הרומנטי?

לפי המסורת חודשיים אחרי הקרב, בא עלי לבקש ממוחמד את ידה של ביתו פאטמה, מוחמד שנאמר שגידל את ביתו מאז מות אימא כשהייתה בת חמש, ולימד אותה את דרכי האמונה ודרכי האדם, ומסורת המוסלמית שאומרת שמוחמד היה האידיאל לכל הגברים, בתו הייתה צריכה להיות האידיאלית לכל הנשים. בחינוך הטוב שהעניק לה, הוא הפך אותה לאידיאל הנשיות באיסלאם. היא הייתה דוגמה של דבקות באמונה וצייתנות לאלוהים, ונאמר שהייתה התגלמות כל הטוהר והקדושה השמימית.
כדי להדגיש עד כמה פאטמה היא המקבילה הנשית לנביא, נאמר כי הייתה דומה באופי ובאישיות, דמיון בולט ביותר לאביה, עד כדי כך שהבת פאטמה הייתה דמותו של מוחמד אביה.

המסורת אומרת שעלי בא אל מוחמד ואמר לו: “הו שליח של אלוהים, חינכת אותי כילד שלך. הרעפת עלי את מתנותך, נדיבותך וחסדך. אני חייב לך את כל החיים שלי. עכשיו אני מבקש ממך חסד אחד נוסף.”

מוחמד הבין מה עלי מנסה לומר. פניו הוארו בחיוך רחב, והוא אמר לעלי לחכות כמה רגעים עד שהשיג את תשובתו של בתו. הוא נכנס לבית, אמר לפאטמה שעלי מבקש את ידה בנישואין ושאל אותה מה הייתה תגובתה. היא שתקה. הוא פירש את שתיקתה כהסכמתה, חזר לעלי, הודיע לו כי הצעתו התקבלה ואמר לו להיערך לחתונה. המסורת אומרת כי החתונה נערכה ביום הראשון לחודש ד’וּ אלְ-חִיגָ’ה.

מספר ימים אחרי החתונה, פאטמה יצאה מבית אביה בדרכה לביתו של עלי, בעלה הטרי, מסופר כי הנביא בעצמו סייע לה לרכב על הגמל שלו, והלך בצד אחד של הגמל, חַמְזַה אִבְּן עַבְּד אלמֻטַלִב, אריה האל, דודו של מוחמד, אביו של עלי, מצד שני, כשסלמאן הפרסי החזיק את מושכות הגמל והלך לפניו בזמן שדקלם מהקוראן, ופרשים מבני באנו חאשים (بنو هاشم‎) משבט קורייש, המנופפים בחרבות נוצצות מלווים אותם. מאחוריהם הלכו נשות ה מוהאג’רון (مهاجرون) ונשות אל-אנצאר, ולאחריהן הלכו המוהאג’רון – המהגרים, שהיו המאמינים הראשונים שיצאו יחד עם הנביא בהיג’רה ממכה אל מדינה, ואיתם הלכו גם ה אנצאר – העוזרים (الانصار), שעזרו למוחמד והמאמינים כשהגיעו למדינה, ויחד איתם נחשבים לקבוצה המיוחסת הנקראת הצחאבה (الصحابة) בני הלוויה של הנביא, ולמודל לחיקוי למוסלמים.
את המסע המלווים דקלמו ושרו מזמורים מהקוראן, וקריאות אללה הוא אכבר, נשמעו בכל העיר מדינה.

כשהגיעו לביתו של עלי, מוחמד סייע לבתו לרדת מהגמל. הוא אחז בידה, והניח אותה באופן סמלי בידי בעלה הטרי, ואז כשהוא עומד על סף הבית, אמר את התפילה הבאה:
“הו אללה! אני משבח את פטימה ועלי, עבדיכם הצנועים, להגנתם. תהיה המגן שלהם. תברך אותם. היו מרוצים מהם, והעניקו לחסדכם, לרחמים חסרי הגבולות, ולהעניק לכם את מיטבם. הפוך את נישואיהם לפוריים, והפכו את שניהם לאיתנים באהבתך ובשירותך.”

הסיפור ממשיך ונאמר כי מספר ימים לאחר מכן קרא מוחמד לבתו, ושאל אותה כיצד מצאה את בעלה. היא אמרה שהיא מצאה אותו בן לוויה הטוב ביותר במסירות לדת וצייתנות לאלוהים. מאוחר יותר הוא שאל את עלי כיצד מצא את אשתו, והוא אמר שהוא מצא אותה בת לוויה הטובה ביותר בעבודת האל. הרגעים הגדולים ביותר בחיים משותפים של הבעל והאישה היו אותם רגעים כשהם חשו בנוכחות האלוהים, ובשקעו בתפילה אליו.

לפי המסורת נאמר כי בין עלי לפאטמה הייתה זהות מוחלטת של אינטרסים. שניהם גודלו וחונכו על ידי מוחמד ואשתו חאדיג’ה, ולכן חלקו את האידיאלים של העמדת השירות לאלוהים לפני הכל. לא היה שום מקום למחלוקת ביניהם. מחשבותיהם, מילותיהם ומעשיהם, כולם עוצבו על ידי הקוראן. נישואיהם אפוא היו מושלמים באותה מידה ומאושרים באותה מידה כמו נישואיהם של מוחמד וחדיג’ה.

לפי האמונה השיעית פאטמה הייתה אישה שלא טעתה מעולם, לא הייתה מסוגלת לטעות והייתה מושלמת בכל דבר, וכל מעשיה טהורים, וכן גם עלי האימאם הראשון.
לפאטמה ועלי היו ארבעה ילדים, כאמור שני בנים: חסן – האימאם השני וחוסיין – האימאם השלישי, ולאחריהם שתי בנות זינב ואום כולת’ום.

מסופר כי פאטמה בנוסף להיותה מושלמת בעבודת האל, הייתה רעייה ועקרב בית למופת, ודוגמה לחינוך ילדים על ברכי האמונה, וגם כאשר עבודות הבית היו קשות, ואצבעותיה התכסו יבלות, כאשר טחנה את גרעיני החיטה לקמח, כדי להכין לחם לבעלה ולילדיה, מעולם לא התלוננה, ותמיד חייכה ולימדה את ילדיה שלמרות הקשיים צריך להתמיד בעבודת האל.

סיפורם של עלי ופאטמה מהווה עד היום אצל השיעים כמופת ודוגמה לחיי נישואים מאושרים.
באיראן חוגגים את יום האישה הלאומי, ביום ההולדת של פאטמה, רק שלא צריך לקשור בין המונח האיראני ליום האישה, למונחים מערביים, אין הדברים דומים.

ולגבי התאריך עצמו? גם זה נושא לוויכוח בין הסונה לשיעה, אם הסונים אומרים שפאטמה נולדה בשנת 604 לספירה, השיעים טוענים כי נולדה בשנת 614, שני הצדדים מסכימים כי נישאה בשנת 624 ואת חסן בנם הראשון, ילדה בשנת 625, ואת חוסיין, בנם השני, ילדה בשנת 626, ובהמשך ילדה את שתי הבנות, זינב שנאמר שגם היא נולדה בשנת 626, ואום כולת’ום. פאטמה מתה בשנת 632, בנסיבות שגם הן שנויות במחלוקת בין הסונה לשיעה.

ואם כבר מחלוקות – זוכרים שאמרתי שהשיעים טוענים שפאטימה הייתה ביתו היחידה של הנביא?
אז המסורת אומרת שהבנות של עלי ופאטמה, נקראו על שם אחיותיה של פאטמה…
וכשמדברים על שני שמות אלו, כבנותיו של מוחמד, עולה גם שם של בת נוספת רוקייה שמוחמד השיא לעות’מאן אבן עפאן, שהיה לימים הח’ליף השלישי, שלמרבה מזלו הטוב, זכה גם לשאת את אום כולת’ום.

ואם הזכרתי את שני האימאמים – בני עלי ופאטמה, אספר לכם גם עם זינב, ביתם של הזוג המושלם, שנודעת באסלאם כדמות מופת של הקרבה, שטיפלה בפצועים בקרב כרבלא, והגנה בגופה על אחיינה, עלי בן חוסיין (בהמשך האימאם הרביעי), מפני חרבות האויבים שהרגו את בני משפחתם, ובזכות הטיפול המסור נקבע היום החמישי בחודש החמישי בלוח השנה האיסלאמי, כיום האחות הלאומי באיראן, ובו מוקירים את פועלם של האחים והאחיות באיראן, השנה זה היה ב 12 לינואר, אפשר להניח שבשנה הבאה, ההערכה וההוקרה יהיו באמת מהלב, בעקבות הטיפול המסור (לעתים עד מוות), בחולי נגיף הקורונה.

 

ולסיום רק אזכיר כי ניבנו שני מסגדים על שם זינב, האחד בקהיר והשני בדמשק, ושם גם נמצא הקבר המפורסם של זינב בת עלי, נכדתו של הנביא מוחמד, שמהווה מוקד לעלייה לרגל, במיוחד לשיעים, וידוע בשנים האחרונות כסיבה להימצאות כוחות איראניים ומיליציות שיעיות של עושי דברם כחיזבאללה, כדי להגן על המקומות הקדושים לשיעה, ובראשם מתחם הקבר של זינב.

קרדיט: אביעד, מקבוצת נציב, ערוץ הטלגרם מבט למזרח התיכון