מצרים והנילוס vs אתיופיה והסכר

האם המתיחות הגואה והסכסוך הממושך, עלולים להביא למלחמה באפריקה בין מדינות ללא גבול משותף, ושהמרחק מבסיסי האוויר המצרים הקרובים ביותר לסכר החדש עומד על מעל 1,400 ק”מ?

בחודש אוקטובר 2019 הודיעה מצרים שהשיחות עם אתיופיה על הסכם בנוגע לחלוקת מי הנילוס והפעלת הסכר החדש באתיופיה, הגיע למבוי סתום והאשימו את אתיופיה בחוסר גמישות ודרישות מוגזמות. אתיופיה מצידה מאשימה את מצרים ואומרת שהמצרים דורשים להעלות את חלקה במי הנילוס מ 66% בשנה ל 90% בשנה… ושני הצדדים שחררו הצהרות לוחמניות, ומי בכלל נזכר שגם סודאן קיימת?

בחודש פברואר התפוצצו שוב השיחות בין מצרים לאתיופיה, שסירבה לחתום על המסמך שהוכן ע“י האמריקאים בניסיון להגיע להסכמות שיסיימו סכסוך רב שנים בנוגע למי הנילוס וסכר אתיופי חדש.

כמובן שגם האום מנסה לפשר וסודאן הנמצאת בין שתי המדינות המסוכסכות, במורד הזרם של הנילוס, מנסה להגיע להבנות שקטות עצמאיות, למרות הסכמים שיש לה עם מצרים, אבל במקביל ישנם סכסוכי גבול בין סודאן לאתיופיה, שמגיעים להתנגשויות חמושות, וצבא סודאן הכריז ב 29 למאי, שלמרות שיש שיחות דיפלומטיות לפתרון סכסוך הגבולות, עלול להגיע למלחמה כוללת.

לאחר שב 13 במאי אתיופיה הודיעה כי לא תדחה את תחילת ביצוע מילוי המאגר של הסכר הנבנה על נהר הנילוס הכחול, והכוונה שעם בוא עונת הגשמים הצפויה להתחיל ביולי, תווסת זרימת המים בנילוס הכחול, חלק מהמים ימשיך לזרום במורד הנהר, אל סודאן והלאה אל מצרים, וחלק יתחילו להיאגר מאחורי הסכר.

בתגובה נשיא מצרים עבד אל–פתח א–סיסי הכריז שכל האפשרויות פתוחות בפני מצרים, והורה לצבא מצרים לעבור לכוננות עליונה.

ובתגובה להכרזת מצרים, אתיופיה הכריזה שנפרשו מערכות הגנה אווירית באזור הסכר החדש.

כמה קל היה להיסחף אחרי ההכרזות והמעשים של שני הצדדים ולכתוב מאמר מלומד על רוחות המלחמה המנשבות בין מצרים ואתיופיה, והנה בסוף מאי נאמר כי הצדדים אמורים לשוב לשולחן המשא ומתן ואחרי ימים ספורים שוב לא יושבים לדבר.

וב 3 ליוני נודע כי סילשי בקלה, שר המים, ההשקיה והאנרגיה האתיופי, קיים שיחת וידאו עם יאיסר עבאס מוחמד, מקבילו הסודאני, יחד עם בעלי תפקידים רלוונטיים משני הצדדים, והחליפו דעות בנושאים פרוצדורליים, בקשר לסכר החדש ולמי הנילוס.

הדברים על סף רתיחה כבר מתחילת שנת 2019 ועצמת הבעבוע בסיר הלחץ המצרי–אתיופי, עולה ויורדת וזה בהמשך לרתיחה עדינה בשנה שלפניה ולמעשה זה קורה מאז תחילת הקמת הסכר, כאשר מידי פעם יש רגיעה יחסית, כאשר מנהיגי שתי המדינות נפגשים ללבן את הנושאים שבמרכז הסכסוך, מגיעים להסכמות ויוצאים בהצהרה משותפת, כפי שקרה ביוני 2014 או ב 10 ביוני 2018.

אם נרחיב את נקודת המבט, רואים כי הסכסוך מתבשל כבר כמעט מאה שנים.

אז האם רוחות השינוי, שאמנם מביאות מתיחות שעולה וגואה, מבשרות גם על רוחות מלחמה?

מי שקורא את הדברים שאני כותב, יודע שאני לא מדווח חדשות, אלא מביא בפניכם – הקוראים, תמונת מצב של איך אני רואה את הדברים בנושא מסוים, וכדי שאוכל לעשות זאת, אני מנסה להבין על מה מדובר, וכדי להבין במה דברים אמורים, במיוחד במזרח התיכון וגם באפריקה, לא צריך לקרוא רק כותרות על הכרזות, אלא לראות מה מסתתר מאחורי ההכרזות, ורצוי גם לראות את הדברים גם עם הרקע ההיסטורי הרלוונטי.

במזרח התיכון צריך סבלנות, גם כדי להבין את המתרחש, לכל אחד יש אינטרסים ולכולם יש אג’נדות, יש בריתות של היום ויש הבריתות של מחר, כולם מסובבים את כולם ולכל דבר יש גוונים ותתי גוונים.

נשמע מסובך?

אז אולי זה הזמן לעשות קצת סדר בדברים, ולנסות להבין על מה בכלל מדובר.

וכרגיל אשמח אם לא תסתמכו רק על דברי, יש מידע רב ברשת, רק תמיד בידקו מי העומד מאחורי הפרסום, והשוו המידע. כי יש גורמים רבים בעלי אג’נדות שונות, כל אחד מפרסם את המידע הנח לו.

קצת סדר בדברים: הסכר, אתיופיה, הנילוס ומי שתייה במצרים

החוק הבין לאומי

האם יש חוק בין לאומי הדן בחלוקת מי נהרות חוצי גבולות?

האם ישנן מגבלות חוקיות החלות על מדינות במעלה הזרם, על שימוש במשאבי המים בשטחן?

יש קושי לענות בצורה חד משמעית לשאלות אלו, מצד אחד יש מערכת כללים המקובלת בעולם בנושא ניצול מי נהרות בין לאומיים, כגון הכתוב במסמך הלסינקי לענייני נהרות משנת 1966.

נהר בין לאומי מוגדר כנהר הזורם בגבולן או בתחומן של שתי מדינות או יותר, ובנוסף ההגדרה מרחיבה וכוללת גם את אגן הניקוז של הנהר, אם הוא מצוי בגבולן או שטחן של שתי מדינות או יותר.

נוסף למסמך הלסינקי, או אמנות ומסמכי הבנות אחרים בנושא.

יש נסיון לגבש סט כללים והסכמים לניהול ומשילות משקי מים שמנסה לגשת לבעיית המים העולמית מכיוונים של ניהול משקי המים, כפי שהוגדר בועידת ה OECD משנת 2015

למעשה אין חוק בינלאומי תקף ומוסכם, בנושא נהרות בינלאומיים, יש חוק מנהגי (opinio juris) והסכמים,

מסמך הלסינקי ואמנות אחרות הם מסמכי המלצה המתווים כללים שאולי יעזרו לפתרון סכסוכים, אך אינם מחייבים, ולעיתים עצם הניסוח של המסמך מאפשר פרשנויות שונות שכל צד בסכסוך מנצל להציג את עמדתו כצודקת, כגון סעיפים הדנים בזכויות היסטוריות על המים או צרכים חברתיים וכלכליים.

נוסף לסכסוך על מי הנילוס, תוכלו לראות לדוגמה את הסכסוך על מי הפרת והחידקל (והתעלמות טורקיה מהמדינות שבמורד הזרם…)

מצרים ניצלה במשך שנים את פרשנותה לאמנות והסכמים והשתמשה בפרשנות לסעיפי האמנות הדנים בנושאי “עדיפות השימוש“, “ניצול הוגן” ו“זכויות היסטוריות“, כדי לעשות כל שביכולתה לחסום הלוואות זרות לאתיופיה לצורך פרויקטי תשתית, במיוחד הקמת סכרים, כולל סכרים שלא על מקורות הנילוס ויועדו גם להשקיה.

אם קצת נצלול לנבכי ההיסטוריה, נלמד כי הסכם המים הראשון, היה בין ממלכות לגש ואוממה בשומר העתיקה, בשנת 2,450 לפני הספירה, בנוגע לנהר החידקל, לאחר מלחמה עקובה מדם.

מאז שנת 805 לספירה נכתבו בדפי ההיסטוריה, מעל 3,600 הסכמים שונים הדנים בניצול וחלוקת מים בין ערים ומדינות.

ובשביל הפרופורציה אוסיף כי בעולם ישנם 261 נהרות ואגני הניקוז שלהם, המוגדרים כבין לאומיים.

הסכר ואתיופיה

פרויקט בניית הסכר החדש באתיופיה החל בשנת 2011 ואמור ועולה לאתיופים כחמישה מיליארד דולר, נקרא “סכר הרנסאנס האתיופי הגדול” (Grand Ethiopian Renaissance Dam) GERD

הנבנה לא רחוק מגבול סודאן ואמור לסכור את זרימת הנילוס הכחול, הממשיך בזרימה לסודאן וליד הבירה חרטום, מתחבר אל הנילוס הלבן המגיע לסודאן מאוגנדה ודרום סודאן.

הקומפלקס של מערכת סכר יכלול תחנות כח הידרואלקטריות בתפוקת חשמל כוללת של, 6,450 מגה וואט.

כדי לתת לכם נקודת ייחוס למשמעות הדבר, רק נזיכר כי באתיופיה יש תחנות כח רבות, הידרואלקטריות, חוות סולריות, חוות רוח, תרמיות מסוגים שונים, דיזל ואחרות.

כ 90% מהחשמל מופק בתחנות הידרואלקטריות, שמספקות כ 95% מצריכת החשמל השנתית באתיופיה.

התרומה של GERD תהייה משמעותית, יותר מפי שלוש מתחנת הכח ההידרואלקטרית הגדולה ביותר כיום.

במדינה הרעבה לאנרגיה, ישנם אזורים רבים שהוקמו בהם מעל 40 אלף תחנות סולריות קטנות וגדולות, היות והם מנותקים מהרשת הארצית Ethiopian InterConnected System (ICS)

התוספת של תחנות הכח שייכנסו לפעולה בסכר החדש, יכפילו את התפוקה הנוכחית של התחנות ההידרואלקטריות, ותהייה בעלת חשיבות רבה ליכולת של אתיופיה לספק חשמל לתושבי המדינה.

הנילוס הכחול מהווה המקור העיקרי של מי נהר הנילוס הזורם במצרים (כ 70% בממוצע), לכן ברורה החרדה המצרית לירידה בספיקת הזרימה בנילוס.

הנהר הוא מקור חשוב ועיקרי למי שתייה והמקור היחיד להשקיה בכל עמק הנילוס והדלתה של הנילוס.

הספיקה הממוצעת של הנילוס נמצאת בירידה קבועה כבר משנות השבעים של המאה הקודמת, ללא קשר לסכר שנבנה בשנים האחרונות וכאמור מתוכנן להתחיל לאגור מים במאגר עם החלת עונת הגשמים בחודש יולי השנה ולהתחיל בניסוי ראשון של הפעלת הסכר בחודש מרץ 2021.

מה שלא תמיד זוכרים לציין זה שמילוי המאגר, באופן חלקי, צפוי להימשך 5 עד 7 שנים, בתלות בספיקה שתלויה בכמות הגשמים באגן ההיקוות של אגם טאנה ומקורות הנילוס הכחול, ושסיום העבודה על הסכר על כל חלקיו, אמור להיות בשנת 2022.

מדוע כתבתי באופן חלקי ולמה זה בכלל משמעותי כמה זמן לוקח למלא את המאגר?

ניפחו הצפוי של המאגר נאמד בכ 74 מיליארד קו“ב מים, יציף שטח עיקרי הנאמד בכ 1,874 קמ“ר, עומק מקסימלי של 140 מטר, ושטח הצפה משני במאגר מלא של 172,250 קמ“ר, כולל היובלים המשניים.

חלק מהמים במאגר, יאגרו על לגובה שבו ניתן להתחיל לנצל את המים לצורך הפקת חשמל, מה שמכונה אצל אנשי המקצוע “נפח מת” שנאמד בכ 14.8 מיליארד קו“ב…

מילוי אגם המאגר במלואו אמור לקחת לדברי סילשי בקלה (Sileshi Bekele) שר המים והאנרגיה של אתיופיה, כ 12 שנים, הכל כמובן בתלות בכמות הגשמים היורדים בעונה הגשומה (אמצע יולי עד סוף דצמבר) ואילו מצרים דורשת קצב מילוי המאגר ב 21 שנה.

מילוי חלקי שיאפשר הפקת חשמל שלא במלא התפוקה האפשרית, יארך בין חמש לשבע שנים.

וכדי להבין שמערכת הסכר היא דבר מורכב, יש לזכור כי מתוך שתי מערכות הטורבינות להפקת חשמל, המחולקות בין שני צידי הסכר, מתוך סה“כ 16 טורבינות, שתיים כבר פעילות ובנויות עם כניסת מים נפרדת למערכת הסכר ומערכת הפקת החשמל, שייעודית רק לשתי הטורבינות האלו, ונמצאת בגוף הסכר, בגובה מים של 540 מ’ מעל פני הים, והפקת חשמל מגובה מים של 560 מ’, שזה 30 מ’ מתחת לגובה המים שממנו ניתן להפיק חשמל לשאר 14 הטורבינות, באמצעות מערכת הזרמת המים הרגילה להפקת חשמל, של שאר הסכר (גובה מקסימלי של המאגר 640 מ’ מעל פני הים) וזה מבלי להזכיר שיש למעשה שני סכרים.

סכרים, סכסוכים והסכמי עבר בנוגע למי הנילוס

מדוע אתיופיה לא ממהרת לקבל תכתיבים או תיווכים של גורמים כמו ארה“ב, בריטניה או איטליה והאום?

את זה אולי ניתן להבין בראיה של איך אתיופיה רואה את העבר שבו התערבו מדינות זרות, בהסכמי הקמת סכרים וחלוקת מי הנילוס שנחתמו, כולל מקרה שנחתם הסכם מאחורי גבה ובלי לשתף אותה בפרטים.

כולם כל הזמן אומרים שמצרים היא מדינה בעלת אוכלוסיה גדולה של כמאה מליון איש ואם הסכר יוקם ויתחילו לאגור מים במאגר הסכר, מצרים תישאר צמאה למים.

אבל צריך לזכור כי גם אתיופיה היא מדינה גדולה, שאוכלוסייתה גדולה מאוכלוסיית מצרים ומונה כיום כמאה ועשרה מיליון איש.

בנוסף יש לזכור כי מדובר בשתי מדינות הנחשבות כעניות, אתיופיה עם תמ“ג הנאמד בקצת מעל 1,000 דולר לנפש, ענייה ממצרים שבה התמ“ג נאמד בקצת מעל 3,000 דולר לנפש.

ולא אשכח את סודאן, שנמצאת כרגיל איפה שהוא בין שתיהן.

וברור ששתיהן לא יוכלו להרים פרויקט תשתית גדול, ללא מימון מקורות זרים.

ברור ששתי מדינות אלו צריכות מים לאוכלוסיה הגדלה והולכת, אז מה הם ההסכמים שלפיהם כיום מוסדרת חלוקת מי הנילוס?

נתחיל בהתחלה, ונחזור לעידן ימי הקולוניות האירופיות ביבשת אפריקה, כשלאתיופיה קראו חבש, והמדינות הקולוניאליות הפועלות באזור הרלוונטי הן: בריטניה, איטליה ונוסיף גם בחישה צרפתית.

באוקטובר 1896 לאחר נצחון אתיופיה במלחמה הראשונה נגד איטליה, נחתם הסכם ובו איטליה מכירה בעצמאותה של אתיופיה, במרץ 1897 צרפת חתמה על הכרה דומה, וכם גם בריטניה במאי באותה השנה.

בשנת 1902 בריטניה הגדולה הציעה לממשלת אתיופיה לבנות סכר במוצא הנילוס הכחול באגם טאנה, כדי לווסת את זרימת הנילוס ולמתן את השפעת השיטפונות, וניסתה למכור לאתיופים שהסכר יוכל להפיק די חשמל שיספיק לצורכי אתיופיה כולה, כשהממשלה האתיופית היססה, ניסו הבריטים להוסיף תמריצים, כגון גישה לים האדום, דרך נמל בקולוניה הסומלית של בריטניה, ואף הציע לממן את חלק גדול מעלויות הסכר.

אתיופיה שלא רצתה להיות תחת השפעת האימפריה הבריטית או תחת חסותה, סרבה להצעה.

בעקבות כך נחתם הסכם בין אתיופיה לבריטניה שבו התחייבו האתיופים שלא לבנות סכרים על הנילוס הכחול, ללא אישור מוקדם, מבריטניה ומסודאן.

לא הבריטים ולא האיטלקים שכחו את העלבון מהאתיופים, זה על סירוב מנומס להיכנס תחת כנפי האימפריה והשני על ההפסד במלחמה מול אתיופיה, ובסוף 1925 חתמו על הסכם, שמאפשר לבריטניה להקים סכר על הנילוס, ואף הגדילו לעשות ואף אישרו בהסכם לאיטלקים לסלול מסילת ברזל שתחצה את אתיופיה, בין אריתראה לסומליה, והגדילו וחילקו ביניהם את אתיופיה לאזורי השפעה איטלקי ובריטי…

כל זאת כמובן מאחורי גבם של האתיופים, שרק חצי שנה לאחר מכן, גילו להפתעתם על קיום ההסכם.

הסכר הראשון שהבריטים הקימו על הנילוס היה סכר אסואן הנמוך במצרים, שכבר ב 1899 הוחל בבנייתו שהסתיימה בשנת 1902.

בסודאן הוקם סכר סנאר, 200 ק“מ דרומית לחרטום בסודאן, הבנייה החלה כבר בשנת 1914 ונעצרה בגלל מלחמת העולם הראשונה, ב 1919 התחדשו העבודות ונעצרו שוב בשנת 1921 והתחדשו שנית בדצמבר 1922, הבנייה הסתיימה בסוף 1925 והסכר נחנך בינואר 1926.

הסכם ראשון בשנת 1929 שהסדיר את חלוקת מי הנילוס בין אתיופיה, מצרים וסודאן.

בהסכם זה מצרים קיבלה 48 מיליארד קו“ב 56.5% מהספיקה השנתית הממוצעת של כ 85 מיליארד קו“ב,

סודאן קיבלה 4 מיליארד קו“ב 4.7% מהספיקה השנתית,

ולאתיופיה נשאר 33 מיליארד קו“ב 38.8% מהכמות השנתית.

בנוסף היו סעיפים שבהם נאסר כל דבר העלול לפגוע במכסת המים של מצרים.

הסכם זה “תוקן” בשנת 1959 והוכנסו בו שיניים ‘קלים’ שחילקו את המים מחדש, רק שהפעם החותמות היו רק מצרים וסודאן, אתיופיה הושארה מחוץ לחתימה על “התיקונים” להסכם.

הפעם מצרים קיבלה 55.5 מיליארד קו“ב, 65.3% מכמות המים השנתית של הנילוס הכחול, גם סודאן הגדילה את חלקה בצורה משמעותית ל 18.5 מיליארד קו“ב, 21.7%,

ואתיופיה? לאתיופים המצרים והסודאנים ניאותו להשאיר 13% מהכמות השנתית, 11 מיליארד קו“ב.

משנת 1960 לאחר שחלק ממדינות הנמצאות על מקורות הנילוס, קיבלו עצמאות מהאימפריות השוקעות, החלו ניסיונות של המדינות במעלה הנהר, לשנות את הסכמי החלוקה והשימוש במי הנילוס, היות וחוץ מאשר אתיופיה, שהייתה מדינה עצמאית, את האחרות פשוט אף אחד לא ספר, והן אינן מוזכרות בשום הסכם כבעלות זכות כלשהי לשימוש במי הנילוס, למרות שנוסף לאתיופיה, מקורות נהר הנילוס נמצאים באוגנדה, קניה, טנזניה, קונגו, רואנדה ובורונדי.

כמובן שמצרים הפעילה כל חץ וכל איום אפשרי למנוע יצירת הסכם המקנה זכויות למי הנילוס למדינות היושבות על מקורות הנילוס, והפעילה לחצים על הבנק העולמי ומדינות למניעת מימון לפרויקטים חקלאיים וכל פרויקט הקשור למי מקורות הנילוס, כולל איומים מפורשים ומרומזים שכל הסכם כזה, מהווה עילה למלחמה.

בסופו של דבר, לאחר שניסיון ב 1999 להגיע להסכם מסגרת אם מצרים וסודאן לא צלח, במאי 2010 המדינות המוזכרות חתמו על הסכם אנטבה, האבסורד הוא שהשיחות על ההסכם נערכו בחודש אפריל, בשארם א–שייח שבסיני, רק שמצרים וסודאן סרבו לכל סוג של שינוי בהסכמים הישנים, כך שלאחר מסע הפחדות ואיומים של מצרים, שאר מדינות אגן הנילוס, חתמו על הסכם הבנות באנטבה שבאוגנדה.

שלמרות שלא עסק בחלוקת מי הנילוס בין המדינות שלאורך הנהרות, אבל ביטל את תוקף ההסכמים מ 1929 ו 1959 ומאפשר את הדבר הבסיסי ביותר על פי הכללים הנהוגים בהסכמי מים בין לאומיים, שימוש במים למדינות השונות וכן את הזכות לעבודות תשתית ופיתוח בשטחן הריבוני, כולל עבודות הקשורות לנהרות. כמו כן הוקם מנגנון תיאום והידברות בצורת מועצה של מדינות הנילוס, היושב באדיס אבבה, בירת אתיופיה.

כמובן שמצרים וסודאן הביעו התנגדות נחרצת והודיעו שלהסכם החדש אין תוקף חוקי והוא אינו מחייב.

בשנת 2012 הגיע מוחמד מורסי, נשיא מצרים, לועידת מדינות אפריקה באדיס אבבה, ביקור ראשון של נשיא מצרים באתיופיה, מאז ניסיון ההתנקשות בחוסני מובארק שהגיע לועידת מדינות אפריקה, ביולי 1995,

כמובן שנושא הסכר החדש עלה בשיחות בשולי הועידה, רק הצדדים לא הגיעו להבנות.

בחודש מרץ 2013 נחתם בין מצרים לאתיופיה הסכם עקרונות, אשר נועד לנסח הסכמות משותפות למנגנון הבנות לחלוקת משאבי המים של הנילוס.

בדצמבר 2015 בארמון הנשיאות בחרטום בירת סודאן, חתמו שרי החוץ והתשתיות של מצרים, אתיופיה וסודאן, על הסכם עקרונות שיאפשר את השלמת הקמתו של סכר GERD, כן סוכם כי השרים ימשיכו להיפגש לשיחות שתוכננו להימשך בין שישה לחמישה עשר חודשים. (לא ממש קרה)

וההשפעה על מצרים?

לסכר הרנסאנס החדש באתיופיה, תהיה השפעה על מספר דברים שכולם קריטיים למצרים.

כאמור הסכר החדש יווסת את זרימת הנילוס הכחול במורד הזרם, שזה אומר שכל כמות שנשארת באגם המאגר, לא תזרום במורד הנילוס דרך סודאן אל מצרים, וזה אומר פחות מים למצרים, שזה אומר יותר מצרים צמאים ופחות מים לחקלאות.

במחקר מצרי נאמר כי מצרים תתמודד עם “מחסור חמור במים מתוקים ובאנרגיה כבר בשנת 2025″.

עד שהאגם החדש של מאגר הסכר יתמלא, כמות המים שתגיע למצרים במוקד הנילוס צפויה על פי המחקר המצרי לרדת בכ 25%, דבר אשר כמובן ישפיע על החקלאות המצרית לאורך כל נהר הנילוס ובדלתה.

בנוסף לפי אותו המחקר, תפוקת החשמל המיוצר בתחנת החשמל ההידרואלקטרית שבסכר אסואן הגבוה צפויה לרדת בכשליש.

לא נדבר במאמר זה על השגיאות, היתרונות והחסרונות בשני הסכרים באסואן והשפעתם על מצרים ועל הים התיכון, רק שהסכר החדש עלול להוסיף על הבעיות שכבר קיימות.

וכאן זה הזמן לגעת בחלקן, ונתחיל בבעיה שעלולה להשפיע על מצרים בצורה הקשה ביותר.

כבר כיום ישנה תופעה של שקיעת האדמה באזור אלכסנדריה, בדלתה של הנילוס, האזור החקלאי הגדול, שמהווה למעשה את “סל הלחם” של מצרים ובו מגדלים 60% מגידולי החקלאות למזון במדינה.

שקיעת האדמה מביאה להמלחת מי ההשקיה, דבר המביא לאבדן יכולת עיבוד האדמות באזורים הסובלים מהמלחה, וזה גורר הקטנה בכמות היבולים שאמורים להאכיל את מאה מיליון האזרחים המצרים…

מצרים סובלת מתשתיות הולכת מים מיושנות ובעלות אבדן הולכה משמעותי, חקלאות מסורתית המסתמכת בחלקה על שיטות השקיה מסורתיות, כולל תעלות השקיה פתוחות במקום צנרת ומערכות השקיה מודרניות, המשמעות היא שבמצרים כבר כיום חסרים מים מתוקים, שבנוסף לגידול המהיר באוכלוסיה, במצרים הולכים לאיבוד כמויות גדולות של מים, שיכלים לשמש לחקלאות ולשתייה, הן באגם נאצר (המאגר של סכר אסואן הגבוה, שרק רק בו הולכים לאיבוד כ כעשרה מיליארד קו”ב מים שמתאדים), וכן אידוי רב בכל תעלות ההשקיה, וכמובן גם נזילות במערכת ההולכה באזורים הכפריים והעירוניים.

כחלק ממערכת המים להשקיה נחפרה תעלת המים המתוקים המוליכה מים מהנילוס, מקהיר, ליד האי הגדול שלפני הפיצול בנילוס לשלוחת דמיטה, לאורכו של כביש איסמעיליה החקלאי, דרך בלבלס, עד לתעלת סואץ ומשם ממשיכה תעלת המים המתוקים, המוכרת לנו ממלחמת יום כיפור, לאורך תעלת סואץ.

תעלה זו, שאמנם הגדילה את השטחים החקלאיים מחוץ לעמק הנילוס, והשקתה שטחי מדבר נרחבים, גם היא כמו הנילוס עצמו ובעיקר אגם נאצר של סכר אסואן, מאבדים מים רבים באידוי, רק מאגם נאצר לבדו מתאדים כעשרה מיליארד קו“ב בשנה. אבדן המים רק באידוי והצפות נאמד בכ 29%, ואבדן צנרת הולכה נאמד בעוד כ 15% (לשם השוואה, בישראל אבדן המים בצנרת ההולכה נאמד בכ 3% בלבד)

נוסף לכל אלו ישנה גם בעיית זיהום מים ובמיוחד מי הנילוס, הנובעת גם מזיהום שמקורו בחקלאות וזיהום תעשייתי (רק זיהום תעשייתי נאמד בכ 150 מיליון טון בשנה), וכן גם ממתקני טיהור שפכים לא מספקים, ובעיות ניהול במשק המים וחוסר שיתוף פעולה בין הגופים הממשלתיים הקשורים לשימוש במים, וזה עוד מבלי להזכיר את הזיהום של הנילוס בכמויות אדירות של אשפה ביתית.

אז לאחר כל זאת, נאמר כי נכון להיום 80% מהמים הזמינים במצרים מיועדים לחקלאות.

ומה לגבי פתרון בעיות מי השתייה במצרים?

בשנת 2017 פעלו במצרים 20 מתקני התפלה, שסיפקו כ 120 אלף קו“ב ליום, רק 0.6% ממי השתייה במצרים, בנוסף היו בשלבי בנייה עוד 26 מתקני התפלה, בעלי יכולת מותקנת עתידית של עד 750 אלף קו“ב ליום, שזה אם תסלחו לי על משחק המילים התפל; טיפה בים…

אציין כי חלק ממתקני ההתפלה הם מתקנים קטנים בתפוקה של 200 קו“ב ליום, המיועדים לכפרים קטנים.

לממשלה המצרית ישנן תכניות לחזון 2030 של מצרים, להקמת עוד 20 מתקני התפלה, והתכנית מדבר על אספקת מי שתייה מותפלים בהיקף של 4 מיליון קו“ב בשנת 2025, שזה כ 14% ממי השתייה הנדרשים.

אך התכניות מתקדמות לאט וגם אם יושלמו, יספקו רק אחוז קטן ביחס לצרכים ולדרישה.

בתכניות יש פיתוח של משק המים בעלות של מעל 50 מיליארד דולר, למתקני טיהור והשבת מים, מתקני התפלה וצנרות הולכה, רק שבזמן שאולי יש תכניות, בו בזמן כולם יודעים שהן רחוקות מלהספיק וגם ההלוואות שהתקבלו מהבנק העולמי לצורכי הקמת תשתיות, בן רק חלק קטן מהמימון הנדרש.

הממשלה משקיעה בחינוך טכנולוגי בנושאי תשתיות המים, בתקווה להכשיר את כוח האדם הנדרש לתפעול ותחזוקת מערכות התשתית של מתקני ההתפלה, הטיהור, ההשבה וההולכה.

בנוסף הממשלה מבינה כי יש לנסות להעביר את החקלאות לשיטות מתקדמות, ובמצרים כמו במצרים, הצבא לוקח חלק בתכניות אלו, כולל בניית פרויקטי חממות מודרניות בהיקפים אדירים של כ 500 אלף דונם,

וכן פרויקט של נטיעת מטע התמרים “הגדול בעולם” לדברי נשיא מצרים א-סיסי, בהיקף של 160 אלף דונם עם 2.5 מיליון עצי תמר, וכן תכנית ממשלתית להעביר חקלאים מסורתיים, לגדל גידולים אורגניים, שלפי הממשלה צורכים פחות מים.

אז רק כדי לסכם את נושא מי השתייה – ניתן לומר שמצרים בצרות…

ואיך אפשר בלי הנקודה הישראלית

יש האומרים שישנן שמועות שגורמים ישראליים עלומים נקראו לנסות להוריד את המתחים בין הצדדים.

ומצד שני ישנם רינונים במצרים כי ישראל היא אשמה (ולמעשה הביקורת מונית כלפי ראש הממשלה נתניהו) בכך שאתיופיה מקשיחה עמדות ומסרבת לתת למצרים את מבוקשה המתבסס על זכויות היסטוריות של מצרים על הנילוס…

וגם לנו בלי נהרות ישנם סכסוכי מים, אזכיר את סוריה והטיית הירמוך, לבנון הטיית החצבאני ובהמשך ניסיון לשאיבת מי החצבני, וגם הסכם יש לנו עם ירדן, על מי הירדן ומים מהכינרת.

לסיכום רק אומר שאין לי סיכומים, רק המלצה להמשיך לעקוב ולראות איך יתפתחו הדברים.

דבר לא יעצור את השלמת הסכר. אם לא תהיה בצורת ממשוכת בלתי צפויה דבר לא יעצור את מילוי האגם של מאגר הסכר ותחילת עבודת מערכת התחנות הכוח ההידרו-אלקטריות.

האם זה יקרה כשיש הסכם חדש חתום בין המדינות המעורבות?

האם המתיחות תתפתח לפעולות מעבר להצהרות?

שאלות שהתשובה להן תשפיע על כל האזור.

אחכה בסבלנות לראות מה ילד יום.

קרדיט: אביעד, קבוצת נציב, ערוץ הטלגרם מבט למזרח התיכון