46 שנה למלחמת יום-הכיפורים – ניצלו מגורלו של רון ארד

במלחמת יום-הכיפורים נפלו טייס ונווט של מטוס פאנטום  ישראלי בשבי הלבנוני. על חיזבאללה איש עוד לא חלם אז בשום חלום בלהות, ואחרי 9 שבועות הלבנונים החזירו אותם בחשאי, ללא תמורה. אל”מ (מיל’) ישראל פרימור היה הנווט באותה טיסה. סיפורו של שבי שהסתיים, השבח לאל, בצורה חיובית

ישראל פרימור כיום

קרדיט: חגי הוברמן – עורך שבועון הציונות הדתית ‘מצב הרוח’

 

“כשאני שומע על מנגיסטו אברה, הצעיר האתיופי שנתפס בידי החמאס כשעבר לרצועה, ואת שמו של הצעיר הערבי שאף הוא בידי החמאס, אני מרגיש צער גדול עבורם. תחושתי היא שהם לא מעניינים אף אחד בארץ, למעט מתי מעט וחלק מהשרים. אני חושש שמה שקרה לרון ארד עלול לקרות להם”.

אל”מ (מיל’) ישראל פרימור יודע היטב על מה הוא מדבר. לפני 46 שנה בדיוק הוא היה באותו מצב – בשבי האוייב, במהלך מלחמת יום הכיפורים. לא במקרה הוא מזכיר את חברו הטייס רון ארד, שנעלם בלבנון אחרי שנפל בשבי השיעים, וגורלו לא נודע עד היום. “היינו באותה טייסת. באותה תקופה שנינו השתייכנו לקבוצה המצומצמת שעדיין נהגה לעשן”, מספר פרימור. “לא פעם אני חושב עליו. בתחילת הדרך כעסתי על חבריו לקורס ש’נלחמו’ בממשלה בחיל האוויר ובצבא כדי שיעשו יותר להחזירו. בדיעבד לאור התוצאות הם כנראה צדקו”.

אין מי שהיה בארץ ביום-הכיפורים תשל”ד ואינו זוכר את הרגע בו פרצה המלחמה. אין מי שאינו זוכר את הצמרמורת שאחזה בו לשמע צפירת האזעקה מקפיאת הדם באמצע היום הקדוש, או לשמע שאון מטחי הפגזים המתנפצים על מוצבי צה”ל בתעלת סואץ ולאורך הגבול עם סוריה בגולן, או למראה הצעירים היוצאים מבתי הכנסת וטליתותיהם עוד על גופם, והם עולים על כלי הרכב בדרכם לבסיס או לחזית.

ישראל פרימור היה אז נווט צעיר במטוס פאנטום. בנו של דב פרומר ז”ל, ממייסדי שכונת קרית-שמואל בחיפה, בוגר הישיבה התיכונית בשכונתו. נשוי טרי – חודש בלבד – לציפי בר-חמא. 25 שנה לפני-כן, במלחמת העצמאות, היו הוריה, הדסה ואליהו בר-חמא ז”ל, בשבי הלגיון הירדני אחרי נפילת גוש-עציון.

פרימור מקבל כנפי טיס מידי סגן מפקד חיל-האוויר תא”ל יחזקאל סומך. משמאל: מפקד ביה”ס לטיסה דאז גיורא פורמן

בערב יום-הכיפורים שמח ישראל לחזור לטיסה, לאחר שבועיים של קירקוע. באמצע חודש אלול הוא נפצע בסיום טיסת מבחן בטייסת, כשמעד מהסולם ברדתו מהמטוס. שבועיים היה מאושפז בבית עם גבסים ותחבושות אלסטיות. באותו יום התקשר לטייסת והודיע שהוא כשיר לטוס. מהטייסת ביקשו שישאיר מספר טלפון, שיוכלו להזעיק אותו בשעת הצורך.

בצהרי יום-הכיפורים תשל”ד, כשחזר מתפילת מוסף, הגיע הטלפון מהטייסת. ישראל נכנס לרכב ונסע, בלי להבין שמדובר במלחמה. הוא הופתע כמו כולם כשמיד עם הגיעו לבסיס הוטל לקלחת המלחמה הקשה ביותר של חיל-האוויר הישראלי מאז ועד היום.

ביום השישי של מלחמת יום-הכיפורים, יום חמישי ט”ו בתשרי, חג ראשון של סוכות, בשעה שתיים אחר-הצהריים, יצאה רביעיית פאנטומים לתקוף מיכלי דלק סוריים צפונית לשדה התעופה הגדול של דמייר בסוריה, מזרחית להרי ‘מול הלבנון’. בשביל ישראל פרימור היתה זו הגיחה ה-16 בתוך ששה ימים – קצב טיסות מאד גבוה. הטייס היה סא”ל אמנון פקטורי, שסיים זמן קצר לפני כן את תפקידו כמפקד הטייסת. התקיפה היתה מוצלחת, הפגיעות היו ישירות: 11 מיכלים מתוך 15 נפגעו.

הדרך חזרה עברה בשמי לבנון, שלא השתתפה באותה מלחמה. בתי מטולה כבר נראו באופק. עוד עשרים שניות והם יהיו בשטח הבטוח של מדינת ישראל. אבל דווקא אז, מעל העיירה אל-חיאם צפונית למטולה, עיירה ששנים אח”כ תהיה מוכרת היטב למאות חיילי צה”ל ששירתו בלבנון, נפתחה לעברם אש סוללת תותחי 40 מ”מ של בית-הספר לנ”מ הלבנוני. זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה שהיא ירתה במלחמה, והפעם היחידה שהלבנונים בכלל התערבו במלחמה הזו. באותו רגע היתה לאותה סוללה מטרה מצויינת לאימון: רביעיית פנטומים בגובה פגיע לנ”מ. מספר פגזים פגעו בשורש הכנף הימנית של הפאנטום של פרימור ופקטורי. “הרגשנו את הדפיקות במטוס”, משחזר ישראל פרימור. “אני צועק לאמנון ‘נפגענו’, וגם הוא אומר לי אותו דבר. המטוס מאבד שליטה, מתנדנד ימינה-שמאלה-ימינה בחריפות ואנחנו נוטשים מעל אל-חיאם, 20 שניות טיסה ממטולה”.

הנטישה התבצעה בגובה נמוך מאד, 500 רגל מהקרקע, ובמהירות של 500 קשר פלוס – מהירות גבוהה מאד. “בגלל המצב של המטוס וחוסר השליטה שלו, הנטישה תופסת אותי כששתי הידיים אינן מהודקות לגוף. כתוצאה מכך אני שובר את יד שמאל, בין המרפק לכתף. העצם פשוט נחלקת לשני חלקים, ואני מזהה באוויר שהיד השמאלית משותקת. ביד ימין המרפק יצא מהמקום וגם היא לא יכולה לעזור לי הרבה”, הוא מספר.

הדבר היחיד שהרגיע אותו באותה דקה היה מראה המצנח הנוסף, שהעיד שגם אמנון הטייס צונח. שאר מטוסי המבנה חגו מעליהם, וזה דווקא הדאיג אותו כיוון שכל העת שמע וראה התפוצצויות של הנ.מ. שפגע בהם. “הייתי מוטרד מכך שגם הם ייפגעו, אבל לא היתה לי שום דרך להודיע להם כי הידיים שלי לא תיפקדו ולא יכולתי להגיע למכשיר הקשר. זמן קצר אח”כ הם הסתלקו – ובצדק.

“במצב הזה הקרקע מתקרבת אלי במהירות רבה, כשאני בחוסר הכנה מספקת לנחיתה, ומכיוון שהקרקע שם סלעית ודי קשה, אני דופק בנחיתה גם את שתי הברכיים”.

וכאילו לא די בכך, החל ישראל להיגרר עם המצנח ברוח מערבית חזקה לכיוון מזרח. איך עוצרים? ישראל, בתחושה עמומה שמעבר לשטח יש תהום גדולה, מחליט לעצור את עצמו באמצעות תקיעת הראש בסלע – ורק אז מגלה שגם קסדה אין לו. “למעשה, כל מה שהיה עלי ולא היה מהודק פשוט נעלם. זו היתה מכת רוח אדירה, ב-500 קשר. והשעון עף לי מהיד, הכפפות עפו לי מהידיים, הקסדה עפה – הכל עף”.

ישראל נשאר מחובר למצנח. תקוע באיזשהו סלע שמנע את המשך הגרירה – אבל גם להשתחרר מהמצנח לא יכול היה כי הידיים שלו לא תיפקדו והוא לא היה יכול להגיע לרצועות השיחרור.

 

קרב יריות – כדי לקחת אותם בשבי

לבנון של שנת 1973, שנתיים לפני פרוץ מלחמת האזרחים ששיסעה אותה סופית, היתה עדיין מדינה מסודרת עם מימשל שולט. אירגון חיזבאללה עוד היה טמון אי שם בעתיד הרחוק – הוא יקום רק עשור אחרי אותה מלחמה, ב-1983, אחרי מלחמת לבנון הראשונה. אבל לימים הגיע אליהם מידע מהגנראל אנטואן לאחד, כששימש כבר כמפקד צד”ל, שכבר אז התנהל על השניים קרב בין מליציה נוצרית לבין קבוצת מחבלים פלשתינים – כולל חילופי ירי בין שתי הקבוצות. לא קשה לנחש מה היה גורלם אם המחבלים הפלשתינים היו מגיעים אליהם ראשונים. למזלם הטוב ידה של המליציה הנוצרית גברה. לימים סיפר לישראל אחד הטייסים במבנה שחג מעליהם, שראה המונים מתקרבים לכל אחד משניהם. הוא כבר עמד לירות בתותח כדי להרחיקם עד שיגיע חילוץ, ואף קיבל אישור לירי. אלא שהתברר שהחילוץ רחוק ויארך זמן רב עד שיגיע. הטייס החליט – ובצדק – לא לירות. אם היה יורה לא בטוח שהיה מסייע לחבריו וכנראה פוגע לחינם בחפים מפשע.

“בתוך פרק זמן קצר מאד, אני מעריך שהרבה פחות מחמש דקות, מגיעים אלי שניים או שלושה אנשים”, נזכר ישראל פרימור. “הם נראו לי די בסדר. לבושים באיזושהי תערובת של בגדים אזרחיים וצבאיים. הבנתי שהם מאיזושהי מליציה. שוחחתי איתם במבטים, הסברתי להם במבטים ובאנגלית איך משחררים את המצנח. הם שיחררו את המצנח. והתחילו לשאת אותי במין סחיבת פצוע לכיוון הכביש הקרוב.

“היינו קרוב לגדר של אחד הבתים הצפוניים של אל-חיאם. הגענו לכביש. בשלב הזה מתחיל קטע לא נעים של יריקות, קצת דחיפות, והכנסה למכונית. העמיסו אותי על מכונית שכנראה חיכתה במקום. הנסיעה ברחבי הכפר לוותה בצעקות ‘טיארה, טיארה’ (מטוס, מטוס). כעבור מספר דקות היינו בבית-החולים במארג’-עיון. הפשיטו אותי מחגורת ההצלה שאליה חובר המצנח ומחליפת התאוצה (ג’י-סוט), ובהמשך נתנו לי איזושהי זריקת הרגעה שלא ביקשתי אותה וגם לא הרגשתי שום כאבים.

“הדבר הבא שאני זוכר הוא שאני יושב באמבולנס שדוהר לכיוון ביירות”.

כאן הוא נפגש עם אמנון הטייס. “נבהלתי כשראיתי אותו, כי הפנים שלו היו שחורות מנימי דם מפוצצים. הוא נאנח כל הזמן כי הכתף שלו יצאה מהמקום, והוא נאנח מתוך טשטוש וחוסר הכרה או השפעה של מורפיום. נבהלתי מהמראה שלו והייתי מודאג ממצבו, בלי לדעת באותו רגע שגם אני נראה כמוהו”.

בשעת דמדומים הגיעו לבית-החולים בביירות. מהשיחות של אנשי הסגל בבית החולים הבין ישראל שזהו בית-חולים צבאי. פרימור הוכנס לחדר הניתוח, והזיכרון הבא שלו הוא כשהתעורר ומצא את עצמו עם שתי ידיים מגובסות מהכתף ומטה,  עם רגליים כואבות, לבדו בחדר שבו שטיח מקיר לקיר, מיטה ושולחן. “ואני מתחיל להתרגל למחשבה שאני שבוי”.

  היתה לך באיזשהו שלב מחשבה של “לפחות זה לבנון ולא סוריה” או אולי מחשבה הפוכה: “עוד עשרים שניות והייתי בישראל”?

פרימור: “המחשבה של ‘עוד 20 שניות והייתי בישראל’, לא ניקרה, כי זה לא דבר שיכול לעזור. המחשבה הראשונית לפני התפיסה היתה: “האם יתפסו אותי מחבלים, או לא”. מזה חששנו בלי ספק. מחשבה נוספת עוד באוויר היתה: “נגמרה המלחמה מבחינתי, אני לא טס יותר”. לא הייתי מעודכן מבחינת המודיעין ולא ידעתי שביום בו נפגענו החלה הפריצה לסוריה. הדבר השלישי שאני חושב זה, שטוב שנטשתי בלבנון ואני מקווה שאשתי וההורים יידעו מזה מהר ויירגעו”.

הפלת המטוס היתה כזכור ביום חמישי. כבר במוצאי שבת הם נפגשו לראשונה עם איש הצלב האדום ששמו פיליפ גראנד דה-הוטוויל. מבחינתם, גם זה סוג של הרגעה. זה אומר שאין סכנה שיעבירו אותם לסוריה, זה אומר שיודעים עליהם וזה אומר שלא יאונה להם רע. זהו קיבוע של המצב. “ההנחה היתה שמרגע זה אני שבוי בלבנון עד שנחזור ארצה”, מספר ישראל.

אחרי שלושה שבועות בבידוד העבירו את ישראל ואמנון למחנה צבאי שהיה כנראה על כביש ביירות-דמשק.

היה איזשהו קשר עם המשפחה? ידעת שהם יודעים היכן אתה?

פרימור: “מרגע שנפגשתי עם הצלב האדום ידעתי שהמשפחה יודעת. היה קשר של מכתבים במהלך השבי. את המכתבים הראשונים  קיבלתי רק לאחר ששה שבועות, בעוד אמנון הטייס קיבל מכתבים כבר אחרי שבועיים. למה? כנראה שהלבנונים יצרו אפליה מכוונת בין הטייס והנווט. בפגישה הראשונה עם נציג הצלב האדום שלחתי גלויה.

“צילמו אותי. מאוחר יותר ידעתי מאיש הצלב האדום שהתמונה הגיעה למשפחה. ידעתי שהתגובה הראשונה של אשתי לתמונה היתה שמאד שמנתי – פשוט הייתי נפוח מהנטישה וממכת הרוח. ואז למרות כל מה שהיה לאכול שם, וזה לא הרבה, התחלתי לעשות איזושהי דיאטה. התוצאה היתה שחזרתי במשקל של 54 קילו”.

התמונה שקיבלה משפחתו מהשבי – ישראל בבית-החולים בביירות

“הורדה בדרגה” – בחקירות

איזה מחשבות מעסיקות את האדם בשבי?

פרימור: “הרבה מחשבות. מחשבה אחת והיא העיקרית המטרידה רוב הזמן, היא המחשבה על המלחמה. מה קורה במלחמה? מה קורה בחזיתות, מה קורה עם חיל-האוויר? כל הזמן יש ניסיון לאסוף אינפורמציה. שומעים טלוויזיה בערבית ואני לא מבין ערבית. הצלחתי להבין מה קורה מרמזים ודיבורים של האחיות במסדרון וגם של הרופא, ד”ר פרנסיס, שאמר לי בצורה די מפורשת שאין מה לדאוג בקשר למדינה. זה היה חשוב כי החוקרים ניסו כל הזמן להגיד דברים הפוכים, אבל בגלל שהם השתמשו בדמיון מזרחי פרוע עם הרבה מאד הגזמות, היה ברור שהכל כזבים. הם סיפרו לי שהצבא הסורי כבש את טבריה בשלב הראשון, ואת חיפה בשלב השני, ועוד ועוד.

“מחשבה שניה היא מה קורה עם החברים שאני יודע שנטשו ואין לי מושג מה עלה בגורלם. מחשבה שלישית היא הפחד שיעבירו אותנו לסוריה, למרות הוודאות לכאורה שיש לנו בנושא. מחשבה רביעית היא על חבר טוב שיום לפני-כן נטש בסוריה, יהודה בן-ארי ז”ל, שהיה טייס סקייהוק. שמעתי אותו בקשר וזה השאיר עלי רושם די קשה. הוא דיבר על כך שיורים עליו ושרצים חיילים לכיוון שלו ועוד דיבורים מהסוג הזה עד הדממה, כשאתה לא יודע אם מכשיר הקשר נשבר או שהחייל מת. הסתבר לי בדיעבד שהוא נהרג במהלך הצניחה מיריות של חיילים סורים.

“מחשבות נוספות הן מה קורה עם הזמנים. איזה יום היום? מתי ראש-חודש? זה חשוב כמובן לתפילות. את ימי השבוע ידעתי בוודאות וידעתי בדיוק מתי שבת, אבל בחשבון ימי החודש, טעיתי ביום. כמובן שלא היו לי תפילין. הכיפה היתה אצלי בכיס אבל לקחו לי אותה. ביקשתי כיפה והם סידרו לי כיפה מבד לבן, מין מצנפת כזאת. אחר-כך החזירו לי את העדיליון שהיה עלי כל הזמן. זה היה עדיליון מסבא שלי שהיה צורף זהב, עם תאריך הלידה העברי והלועזי והשם שלי, שהורי נתנו לי בסיום קורס טיס והוא ליווה אותי מאז. הם החזירו לי את זה די מהר אבל בלי השרשרת. מאוחר יותר החזירו לי את ספר תהילים. את הסידור שהיה איתי לא החזירו לי, גם את ספר התהילים החזירו לי אחרי זמן רב והרבה פניות שלי לצלב האדום. הם כנראה חשבו שמדובר באיזשהו ספר קודים סודי או אני לא יודע מה.

“תמיד טסתי עם ‘תפילת הדרך לטיסה’, עם קלף שעליו כתוב פרק מתהילים של ‘יושב בסתר עליון’, שקיבלתי מאחי לסיום קורס טיס, ועם סידור ותהילים. שניהם קטנים מאד שנכנסים לכיסים ולא מפריעים. טסתי עם זה תמיד לא בגלל המחשבה על שבי אלא בגלל שזה דבר שנחוץ תמיד. אתה נוחת בבסיסים שונים וצריך להתפלל, וזה עוזר. מכל הדברים הללו חזר אלי רק ספר תהילים.

“מה עוד מטריד? – מה קורה בבית, כמובן, ומה קורה עם ארבעת האחים שלי שאינני יודע מה מצבם וכולם היו במילואים. לא ידעתי שאחי נפצע ממערב לתעלה. וכמובן לא ידעתי מה מצבם של חברים מהכיתה.

“מה שעוד העסיק אותי הן המחשבות איך להעביר את הזמן ואיך ליצור קשר עם הטייס בלי שאחרים ירגישו. והיו המיגבלות הפיזיות של שתי ידיים שבורות”.

איך היו החקירות, עינו אתכם?

“החקירות היו חקירות רכות. לא עינו אותנו. אותי היכו מעט מאד בשתי סיטואציות שונות, ורק סטירה ובעיטה. אבל היו הרבה מאד ניסיונות ללחצים פסיכולוגיים של משפט צבאי, בטענה שהמטוס שלנו נפל על בית-ספר והרג 11 ילדים לבנוניים. היו דיבורים על מעבר לסוריה, על מה קורה במלחמה וכד’, כאשר הספקות והחששות כל הזמן מנקרים בלב, אבל השכל וההיגיון אומרים שזה לא ייתכן. אני מגדיר זאת כמצב נסבל בהחלט. ידעתי שישנם כאלו שמצבם הרבה יותר גרוע.

“כשהיינו במחנה הצבאי, בחדרים נפרדים, יזם אמנון הטייס יצירת קשר דרך פתקים בבית-השימוש. החבאנו אותם מאחרי הבורג המחבר את צינור המים לאסלה. אני מניח שבשלב מסויים היה מוזר לשובים שלנו לראות את כמות הפעמים שהלכנו לשירותים… אבל זו היתה אפשרות מצויינת ליצירת קשר. בחלק מהפתקים כתבתי לו מה אמרתי לחוקרים כדי שיהיה תיאום בינינו. בישרתי לו למשל שהורדתי אותו מדרגת סגן-אלוף לדרגת רב-סרן. כזכור זה היה זמן קצר אחרי שסיים את תפקידו כמפקד הטייסת שלנו. כתבתי לו מה אמרתי לחוקרים ומה הם שאלו אותי, והוא כתב מה הוא אמר לחוקרים ומה הם שאלו אותו”.

 

לקרוא תהילים בשבי

השבי משנה את האדם? משנה משהו באמונה שלו? האמונה בבורא מקילה במשהו?

“אצלי זה לא שינה. האם האמונה עוזרת? אני מניח שכן. קודם כל היה לי ספר תהילים להתבודד איתו. דבר שני, ישנן התפילות שמכניסות אותך לסדר יום קבוע. את ההקפות של שמחת-תורה עשיתי מסביב למיטה בבית-החולים. ואתה גם מבין שיש השגחה ואז אתה זוקף לזכותה את העובדה שנפלת בלבנון ולא בשום מקום אחר. ואיך זה שאתה בחיים ולא קרה לך שום דבר רציני, חוץ מאיזה שבר ביד. ואתה מאמין שאותה השגחה שהשגיחה עליך עד כה, היא שתחזיר אותך בריא ושלם הביתה. אין ספק שזה עוזר.

“מרגע שחזר אלי ספר תהילים, עשיתי לי מנהג לקרוא בתהילים גם את הפרק של אותו יום בחודש וגם את הפרק של אותו יום בשבוע. המנהג של אמירת תהילים של אותו יום נשאר אצלי עד היום. זו גם אפשרות ללמוד להתעמק, להבין את המלים. זו גם אפשרות לדבר עם הבורא ולבקש בקשות. ולדעת שיש עוד הרבה שותפים בעניין הזה. וזו גם אפשרות לשיר שירי שבת, לעשות קבלת שבת. השובים לא עשו עם זה בעייה, חוץ מפעם אחת ששרתי והם ביקשו שאשתוק, לא בגלל השירים, אלא בגלל שהם פחדו שישמעו את זה בחוץ. אני יודע שהיו להם פחדים כי אחרי שעזבנו את בית-החולים ועברנו למחנה, אחד הדברים הראשונים שהם עשו היה לסתום את החלונות בדיקט, לא  כדי שאנחנו לא נסתכל החוצה אלא כדי שלא יראו אותנו מבחוץ”.

מה השבי משאיר באדם?

פרימור: “אני לא חושב שיש לי איזשהו משקע מיוחד מהעניין הזה. לא של פחדים, לא של איזשהם מחשבות פילוסופיות עמוקות. בהשגחה פרטית האמנתי גם לפני השבי. זה שיש בורא לעולם ידעתי גם קודם”.

פרשת גלעד שליט והמחיר הנדרש לשיחרורו עוררו בשעתו סערה ציבורית שנדמה שטרם שככה. ועכשיו משפחות גולדין ושאול מנהלת מסע ציבורי לגיטימי להחזרת הבנים לקבורה בישראל. מה היה אצלך? ידעת על מאמצים שהמדינה עושה להחזיר אתכם?

פרימור: “שיערתי כל הזמן שיש מאמצים כאלו, לא ידעתי. התחלנו להבין שעומדים לשחרר אותנו מרגע שהגיעו הבגדים. אמרו לנו שלמחרת לוקחים אותנו לביקור במקום היסטורי. יצאנו לשני טיולים באיזור ביירות. פעם אחת בהרים ופעם אחת לג’וניה, לקאזינו של ג’וניה, כשתוך כדי הטיול היה ברור לחלוטין שהם מפחדים פחד מוות. החביאו אותנו מכל דבר שיכול לראות אותנו מבחוץ. בכל אחת מהיציאות האלה אני הייתי משוכנע שאנחנו חוזרים הביתה. כי אני מכיר רק מקום היסטורי אחד שהייתי רוצה באותו רגע להגיע אליו.

“ביום חמישי, תשעה שבועות אחרי הנטישה, יצאנו מביירות באמבולנס דרומה, מלווים באנשי בטחון לבושים בחלוקים של רופאים. זו היתה נסיעה מטורפת בכביש החוף מביירות לכיוון ראש-הנקרה. באותו רגע חשבתי: עכשיו רק חסר לנו שנמות בתאונת דרכים. המחשבה השניה שמלווה אותי באותו זמן: עכשיו המשפחה שלי יודעת שאני אשתחרר ובטח כולם נוסעים כמו מטורפים לפגוש אותי. הייתי מאד מוטרד שמהמחשבה שגם הם יעשו תאונת דרכים. עברנו במעבר ראש-הנקרה בחזרה לישראל”.

 

בחזרה לטיסות מבצעיות – גם בשמי לבנון

20 שנה נשמר סיפורם של הטייסים השבויים בלבנון בסוד. הוא נחשף לראשונה בידי כותב שורות אלו בעיתון ‘הצופה’ לפני 26 שנים, במלאת 20 שנה למלחמת יום-הכיפורים. “לקראת אחד מימי חיל-האוויר שלחו אותי להתראיין אצל יעקב ארז ממעריב”,  מספר ישראל. “התייצבתי אצלו במשרד, הוא הסתכל עלי ושאל אותי ‘מה יש לך לספר?’ אמרתי לו שאני לא חושב שיש לי סיפור בכלל, והלכתי. מילאתי את חובתי כלפי חיל-האוויר”.

בתקופה בה היו בשבי, נפלו עוד שני טייסים ישראלים בשבי לבנון, שמטוסם הופל במלחמת ההתשה עם סוריה אחרי מלחמת יום-הכיפורים. שניים אלו שוחררו מאוחר יותר, וביום שיחרורם, בניגוד לשיחרורם של פקטורי ופרימור, פורסמה על כך ידיעה לקונית בתקשורת.

כמי שהיה שבוי בידי האוייב, איך לדעתך מטפלת המדינה באזרחיה שנמצאים בשבי החמאס בעזה?

פרימור: “הבעיה היא היעדר נהלים ברורים וקבועים. קיום נהלים והסדרות עוזרות למימשל תקין ולמניעת מצבים של שחרור מחבלים רבים תמורת גופות. בלי נהלים כאלו, אנחנו משלמים מחיר מופקע של שיחרור מחבלים עבור גלעד שליט, ולא מוכנים לשלם עבור אברה מנגיסטו – כי אין לו לובי בארץ. זו מציאות עצובה מאד”.

 

מאמין שהלקחים הופקו

אחרי השיחרור עבר ישראל תקופה של שנה של שיקום רפואי, כולל שני ניתוחים. לטוס חזר בשלהי שנת 1974 בעקבות בקשה שלו. “בטיסת האימונים הראשונה ההרגשה גופנית היתה מצויינת. ארבעה חודשים יותר מאוחר התייצבתי אצל מפקד חיל-האוויר וביקשתי ממנו לחזור גם לטיסה מבצעית. הוא אישר לי. ומאז טסתי באופן סדיר ונורמלי בטייסת”. חצי שנה אח”כ עבר ישראל לתפקיד מטה ראשון שלו במפקדת חיל-האוויר בתחום הלוחמה בטילים, יחד עם אביאם סלע, שלימים התפרסם בגלל מעורבותו בפרשת פולארד. זו היתה תחילת בניית המערכת שהוכיחה את עצמה במלחמת שלום הגליל. באותה מלחמה אגב, ישראל טס טיסות מבצעיות גם בשמי לבנון.

אחרי תפקידים נוספים התמנה למפקד ביה”ס לנווטים בחיל האוויר. תפקיד נוסף שלו היה ראש מחלקת בטחון שדה, “זה שעושה צנזורה לכל העיתונים ושונא את כל הראיונות של אנשי צוות אוויר עם העיתונאים ושונא את כל הפיטפוטים ובכלל נלחם בתקשורת. אחרי שנתיים בתפקיד הזה השתחררתי. כבר שנים שאני לא טס. אני שמח שהבן שלי המשיך את דרכי בחיל-האוויר”.

 

ישראל, האם לדעתך הופקו הלקחים מהמלחמה?

פרימור: “חלק מהלקחים בוודאי הופקו, בעיקר בתחום התארגנות למניעת נפילה בשבי הקונספציה. אף אחד עוד לא מצא פטנט איך להתכונן למלחמה שאינך יודע כיצד תהיה ואיך יפתיעו אותנו. בחיל האוויר מתרגלים תרחישים שמגלמים הרבה הפתעות למתורגלים. החלק העיקרי צריך להיות חינוך להתמודדות עם הפתעות ודבקות במשימה. לפי ילדי וחתניי שמשרתים שירות פעיל, נראה שיש פעילות בנושא. רק במלחמה אמיתית לא עלינו, נדע אם הפקנו לקחים נכונים או לא”.

ישראל פרימור מקבל דרגות סגן-אלוף ממפקד חיל-האוויר דאז אלוף עמוס לפידות

פורסם ב’מצב הרוח’