ראיון עוכר שלווה עם האלוף יצחק בריק: במלחמה הבאה יהיה כאן שבר טוטלי

קביעתו שצה”ל לא מוכן למלחמה קוממה עליו את צמרת הצבא, אבל נציב קבילות החיילים הקודם, אלוף במיל’ יצחק בריק, ממשיך לבקר את “תרבות המצגות” שהחליפה לדעתו את ערכי הלחימה הוותיקים.

ראיון עוכר שלווה

אלוף במיל’ יצחק בריק לא העלה על דעתו שיום אחד הוא יוגדר כאויב מערכת הביטחון, אבל זה מה שקרה לאחר הדו”ח החריף שפרסם לפני כשנה. במרכז אותו דו”ח, שסיכם עשור של תחקירי עומק שערך בריק כנציב קבילות החיילים, עמדה הקביעה שצה”ל לא מוכן למלחמה הבאה. המערכת געשה ורעשה, הרמטכ”ל זעם, בריק ספג שלל התקפות והכפשות, אבל לא אדם כמוהו יוותר. את אותה נחישות ועקשנות ששימשו אותו כשנלחם במלחמות ישראל, הוא גייס למאבק שמבחינתו נועד להציל את צה”ל מעצמו.

“במשך עשר שנים עברתי יותר מ־1,600 יחידות – אוויר, ים, יבשה”, מתאר כעת בריק, בישירות ובתכליתיות המאפיינות את סגנונו, את התהליך שהוביל אותו למסקנותיו המטרידות. “שלוש פעמים בשבוע הייתי בשטח, בשיחות מלב אל לב. ופה אני חווה חוויות קשות מאוד. הנוער מדבר מדם ליבו, דברים שהוא לא מעז להגיד למפקדיו. ואני רואה כאן שבר ענק. אני הולך אחרי כן למפקדים הבכירים שלהם, עולה לאלופים, ויוצא לתחקירים בנושאים מערכתיים שלמים. אני מוצא שאני מטפל במאות מערכים – לוגיסטיים, טכנולוגיים, תשתיתיים ומבצעיים. מערכים שהולכים וקורסים”.

יש הטוענים שהתמונה הקשה שעולה מהדו”חות שלך נובעת מביקורתיות מוגזמת.
“במקביל לתחקירים שלי קראתי את כל הדו”חות של מבקר המדינה, מבקר מערכת הביטחון ומבקר הצבא, ואותה תמונה מתגבשת מכמה כיוונים. מלבד זאת, אין אחד שעשה חריש בצה”ל כמוני. עשר שנים, שלוש או ארבע פעמים בשבוע, ארבע שעות ביחידה. מה שחוויתי בתהליך הזה הוא תרבות ארגונית כושלת. תמיד היו בצה”ל בעיות, שלא יהיו אי־הבנות; אבל התהליך הזה התעצם כל כך, שאנחנו נמצאים כבר בנקודות אל־חזור”.

מעבר לכשלים שמצאת במערכים, ושכבר הצגת בעבר בכמה הזדמנויות, מהן הבעיות העקרוניות שזיהית?
“שים לב. חיל האוויר – זה זרוע. חיל הים – זה זרוע. בזרוע הזאת יש מפקד זרוע, שהוא גם האחריות וגם הסמכות. וזה עובד בסדר. יש לנו חיל אוויר טוב, ויש לנו חיל ים טוב. אבל מי מפקד זרוע היבשה? הרמטכ”ל! הוא מפקד של כל הצבא, אבל הוא גם מפקד של זרוע היבשה, והיבשה גדולה פי מאה. איך יש לו זמן לעשות את האינטגרציה ואת הדיונים של היבשה, את הסנכרון של הדברים? כשהוא גם הרמטכ”ל, הוא לא מגיע לשם. הוא עוסק בנושאים האסטרטגיים.

“אז מי מנהל את היבשה, מי ה’מנכ”ל’? סגן הרמטכ”ל. אבל סגן הרמטכ”ל מגיע כדי להיות רמטכ”ל. הוא במקרה הטוב שנתיים בתפקיד. עכשיו, ברוב המקרים גם סגני הרמטכ”ל מחפשים את השיח האסטרטגי. הם צריכים להיות רמטכ”לים, בשביל זה הם באו. אז הרבה מאוד זמן מושקע שם, ולא בניהול המאוד סיזיפי. ועוד יותר חמור: גם אם הוא נכנס לניהול, כמה אפשר לעשות בשנה? מי יכול לנהל כך את המערכת הכי גדולה במדינת ישראל? 60 מיליארד שקל עם משרד הביטחון, מאות אלפי אנשים, מילואים וסדיר, תשתיות במיליארדים, אמצעי לחימה. מי יכול לנהל דבר כזה ולתת כיוונים תוך שנה־שנתיים? עד שאתה מתחיל אתה מסיים.

“זה מה שגיליתי שוב ושוב. בגלל הכשלים הניהוליים החמורים, צבא היבשה סובל מחוסר אינטגרציה מוחלט. הדברים נופלים בין הכיסאות בכל דבר ועניין. אין נושא ברמה המערכתית שלא צריך שילוב של גורמים, אבל אין מי שלוקח אחריות ועושה את התכלול. שוב ושוב אומרים לי בשטח שאין עם מי לדבר למעלה. אף אחד לא מטפל ואף אחד לא לוקח אחריות. כל אחד שואל למה אני, ואז אתה רואה שהדברים נופלים בין הכיסאות”.

קשר שתיקה
לאלוף במיל’ בריק ניסיון פיקודי עשיר במלחמה. הוא היה מפקד טנק במלחמת ששת הימים, נלחם בפעולת כראמה והיה מ”פ באוגדה של ברן, בגדוד שספג אבדות קשות במיוחד במלחמת יום הכיפורים, אך גם חצה את תעלת סואץ בדרך לניצחון. הוא בעל תואר מהנדס תעשייה וניהול מהטכניון ותואר שני במנהל ציבורי, תארים שלמד כשפרש מצה”ל לצורך תפקידים ניהוליים באזרחות. הלחץ שהופעל עליו לחזור לשרת בצה”ל גרם לכך שבשנת 1980, כשהוא בן 33, חזר בריק לצבא לפקד על חטיבה. הוא נלחם במלחמת שלום הגליל והמשיך לתפקידי פיקוד בכירים כמפקד אוגדה סדירה, סגן מפקד חילות השדה, מפקד גיס ואלוף המכללות.

ב־1999 פרש בריק מהשירות הצבאי, ופעל נמרצות בפרויקטים אזרחיים לפיתוח הגליל והנגב ובקידום אוכלוסיות שונות. אבל לפני כעשור ביקש ממנו אהוד ברק לקחת על עצמו את תפקיד נציב קבילות החיילים, ולאחר לבטים בריק הסכים. כבעל ניסיון אזרחי־ניהולי רחב, בריק הביא איתו לתפקיד רוח שונה. הוא לא טיפל בקבילות כאירוע מבודד, אלא תחקר אותן לעומק על מנת להבין את הסיבות והגורמים להן.

“התרבות הארגונית בצה”ל נפלה קרבן להפקרות שנובעת מהתקשורת במיילים ובסמארטפונים”, הוא מתריע. “אני לא נגד מיילים וסמארטפונים, אבל אם אתה לוקח טכנולוגיה חדשה ולא מפעיל אותה בצורה נכונה, אתה עושה תהליך מופקר ומאבד שליטה. נתחיל במיילים. היום השפה בצה”ל היא להעביר מיילים, כמו בחברות אזרחיות. אבל מנכ”ל או מנהל שמעביר מייל, דואג שהוא יבוצע. אחרת, א־לוהים ישמור, הכול יתמוטט. בצבא זה לא קיים. מח”ט או מג”ד מקבל עשרות מיילים ביום, מכל הגורמים. את הרוב הוא מוחק. כשאני שואל אותו איך זה יכול להיות, הוא אומר לי ‘תשמע בריק, כל אחד כאן משפריץ ומוריד מייל, אבל אף אחד לא עושה על זה בקרה. זאת אומרת, זה לא מעניין את השולחים. אני בסוף נמצא בעומסים שלי, ואני מחליט מה נכון ומה לא נכון’. תבין איזה דור גדל לנו. במלחמה אתה תעביר מייל למג”ד ולמח”ט כי הרגלת אותו לעבוד כך, והוא יעשה מה שבראש שלו כי הוא כבר לא יודע אחרת. זאת השפה הניהולית בצה”ל.

“עכשיו לטלפונים החכמים. היום החיילים מחזיקים את הסמארטפון בכיס. בשיעורים, בתרגילי אש, באימונים, בעמדות, במוצבים. בצוק איתן נכנסו מאות סמארטפונים לתוך המבצע, בניגוד לפקודות. סמארטפון הוא נקודת איכון. במלחמה אתה לא תוכל לדבר ממילא, אבל אתה יוצר מצב שאתה מזוהה בכל נקודה ונקודה. המצב חמור גם פיקודית. היום מ”כ נותן לחיילים הנחיה מהמיטה – עוד רבע שעה מסדר. לזה התרגלו בצה”ל. אבל פיקוד ומנהיגות זה להסתכל בעיניים, זה שפת גוף, זה קשר ורעות. כל זה הולך לאיבוד.

“הייתי אצל הרמטכ”ל הקודם. אמרתי לו ‘אין לי שום דבר נגד הסמארטפונים, אבל דחילק, תאכוף את הפקודות שלך’. אבל אף אחד לא רוצה להתעסק בזה. וכך אנחנו מגיעים למשוואה של חוסר משמעת. נוצרים תהליכים של חוסר שליטה והתפרקות מערכים.

“אתה מאמין שחברה כמו הצבא, החברה הגדולה בארץ, שעוסקת בביטחון, אין לה בקרה ומעקב ברמה המטכ”לית? אתה ראית רמטכ”ל שאין לו בקרה על מה שהוא מנחה? פעם היה גוף של בקרה ומעקב, שבדק את ביצוע הנחיות המטכ”ל. ומי שלא ביצע גם היה מגיע לתת הסברים. ביטלו את זה. היום הרמטכ”ל והאלופים נותנים פקודות, והם לא יודעים בכלל מה מגיע ומה מתבצע. זו פשוט שערורייה שאין כדוגמתה. ישבתי עם אלוף־משנה שעשה בדיקה: כמה מההנחיות שנתן הרמטכ”ל לזרוע מסוימת בדיונים, במיילים, במסמכים, התבצעו? התשובה: פחות מ־15 אחוז”.

מהם הכשלים שאתה מוצא בנוגע לתרבות הארגונית?
“הצבא מתאפיין בחוסר יכולת לתקן ליקויים. מבקר מערכת הביטחון הוציא בשנתיים האחרונות ארבעה דו”חות על ארבעה מערכים שלא מוכנים היום למלחמה. וכאן השערורייה: הפיקוד הבכיר לא קורא את הדו”חות האלה. בלשכת הרמטכ”ל, סגן הרמטכ”ל, בלשכות האלופים, לא קוראים. לא היה שום דיון, ואין שום תוכנית הבראה. הפיקוד הבכיר מתעלם מדו”חות שאומרים לו שהוא לא מוכן למלחמה. אציין שניים מהמערכים שקרסו, כי הם התפרסמו בתקשורת: לוגיסטיקה והשריון. שני המערכים האלה, לבדם, עוצרים את הצבא מלכת במלחמה.

“מה שקורה בכוח אדם גרוע לא פחות. היה קיצוץ דרסטי בתר”ש (תוכנית רב־שנתית) ‘גדעון’. 5,000 אנשים, אנשי קבע. בחיל האוויר קיצצו לאורך. הורידו יחידות, ומה שנשאר זה פחות אבל עם כל האיתנות. בחיל היבשה, לעומת זאת, החליטו לקצץ לרוחב. כולם אותו דבר, 15 אחוז. אני לא נגד קיצוצים, אבל כשאתה מקצץ לרוחב אתה פוגע גם במקומות ליבה. ואז נוצר מצב שחלק מהמקומות הקריטיים נפגעו, וצבא היבשה הגיע למצב של אי־יכולת לבצע תוכניות עבודה. למשל בימ”חים, מחסני החירום, המצב פשוט קטסטרופה. החוסר באנשים יוצר תרבות של דיווחי שקר. תופעה חמורה מאוד של קשר שתיקה. אפילו בפורומים גדולים של אלופי־משנה ותתי־אלופים, בדיונים חופשיים, אף אחד לא מתנדב לקום לדבר. אי־אפשר לבצע את המשימות, אבל מי שמתלונן מסומן כבכיין. נוצרת תרבות של דיווחים לא אמינים”.

מה באשר לגופים הפוליטיים שאמורים לפקח על הצבא? הם לא רואים כלום ממה שאתה מתאר?
“בגופים האחראים, קבינט וּועדת חוץ וביטחון, ניזונים ממה שהצבא מספר על עצמו. והצבא מספר על עצמו בלי קשר למציאות. ברוב המקרים גם בגלל שהוא לא יודע מה המציאות, ובחלק הוא מייפה את התמונה. הפיקוד הבכיר רץ לקבינט ולוועדת חוץ וביטחון עם מצגות מנותקות. הדוברות של צה”ל הפכה ליחצנית ומספרת שיש לנו הצבא הכי טוב בעולם, אבל אנחנו בנסיגה תהומית. הצבא כבר לא יודע לנהל אפילו שגרה. יחידות שלמות מתנהלות ללא מסדרים. לא בודקים נשק. מסיימים תרגילים ולא מנקים את הנשק. אין בעולם צבא שנראה כך”.

איך קרה שצה”ל איבד אפילו את היסודות הבסיסיים האלה?
“כי החליטו לפטר את כל הרס”פים. הרס”פים היו החבר’ה שהחזיקו את החצר האחורית של מפקדי הפלוגות. אבל בתר”ש גדעון פיטרו את רובם. הרס”פ סגר מעגלים למ”פ. במסדרים, בציוד, בתפעול מחנה. כל זה נעלם. ואז גילו את הבעיה והחליטו להחזיר, אבל כבר לא היה את מי. כל הניסיון הלך הביתה. עכשיו לוקחים חיילים סדירים ואומרים להם תהיו רס”פים, אבל זה לא עובד. ניסיון של שנים נעלם, ואז רואים המון פנצ’רים. הזנחה, הפקרות, כולל של ציוד, רכבים ותחמושת. הגענו למקומות שמעולם לא היינו בהם. הסטנדרטים היום רדודים כמו שמעולם לא היו. אין זיכרון ארגוני, אין הפקת לקחים. כל מפקד היום מתחיל מחדש. רכבת הרים”.

מחשבים ללא מפעילים
נגעת בתרבות ארגונית בעייתית ובקיצוצים שנעשו ללא מחשבה ובקרה. האם אתה עדיין עומד מאחורי המסקנה שפרסמת, שצה”ל לא מוכן למלחמה?
“כשהוצאתי את הדו”ח הזה, וקבעתי זאת על סמך כל הניסיון שלי ועשר שנים של מחקר שטח הכי מקיף שנעשה בצה”ל אי־פעם, התחיל נגדי מאבק שלם. הפיקוד הבכיר לא מוכן לשמוע. הם הרי הציגו שתר”ש גדעון מקפיץ את הצבא שלושים שנה קדימה, ואני אומר לעם ישראל שתר”ש גדעון החזיר את הצבא שלושים שנה אחורה. אנחנו בברוך שלא היינו בו מאז שהתגייסתי לצבא.

“מה החזון הרב־שנתי של תוכנית גדעון? צבא קטן אבל מאומן, מקצועי, עם כוח אדם באיכות גבוהה ואמצעי לחימה בחזית הטכנולוגית. לתהליך כזה צריך בקרה ומעקב, דיוני סטטוס, הפקת לקחים ותיקוני טעויות. אבל זה כמעט לא נעשה. אני יכול לתת מאות דוגמאות לכשלים, ואיש לא עוצר לבדוק, לחשוב, לתקן.

“קח למשל אמצעי לחימה בחזית הטכנולוגית. הצבא משקיע מיליארדי שקלים בטכנולוגיה. אבל בגלל קיצוצי כוח האדם קורים דברים חמורים מאוד. לא מתאמנים על הטכנולוגיה החדשה. למשל, בטנקים יש צי”ד – מערכת דיגיטלית לשליטה ובקרה במלחמה. אבל אתה בודק ורואה שגדודים שלמים במילואים לא מתאמנים איתה כי קיצצו אנשים, אין חונכים ואין מי שילמד את המערכת. אז את הישן הם כבר לא יודעים לעשות, ואת החדש הם לא מפעילים.

“וזה לא נגמר פה. ברוב הגדודים שהתאמנו אתה צריך מחלקת קשר שתלווה את הגדוד ותדע לתקן את המערכת. רוב הזמן היא לא שם. זאת אומרת, כשתהיה תקלה הם לא ידעו לתקן. ועוד יותר חמור, כשאתה מגיע למחסני חירום אין מספיק נגדים, אין חיילים, משום שקיצצו אותם.

“אז כולם הולכים לוועדת חוץ וביטחון ולקבינט עם המצגות; אנחנו הצבא הכי דיגיטלי. אבל אין לזה קשר למציאות. ויש לי עוד עשרות דוגמאות. צה”ל קרס במעטפת של הלחימה. אין תובלה, אין ימ”חים, אין אינטגרציה. שום דבר לא נסגר, והמכלול לא יכול לתפקד. התוצאה היא שאמצעים במיליארדים עומדים כאבן שאין לה הופכין. לא יודעים להפעיל אותם. יש כשלים גדולים באימונים כי קיצצו מדריכים, אז מתאמנים על ריק.

“אנחנו נמצאים היום באחד המשברים הגדולים ביותר בכוח האדם שצה”ל ידע מעודו. בתוך שנתיים לא תהיה לנו יכולת להחזיק את אמצעי הלחימה במחסני חירום. במסגרת הקיצוצים פגעו לאורך השנים בעיקר בנגדים הוותיקים, המקצועיים, כי הם עלו יותר כסף. נשארו מעטים, שבתוך שנתיים־שלוש משתחררים. כלומר, כל הניסיון המקצועי הלך החוצה. הצעירים מצביעים ברגליים, לא רוצים להיות נגדים. זה ההבדל בין מלחמת יום כיפור למה שקורה היום. איבדנו את הבסיס המקצועי, את היכולת לבצע. קרה פה משהו חמור.

“ויש עוד עניין חמור שהציבור לא מכיר. יש ירידת מוטיבציה עמוקה שהצבא לא מודה בה. זה המספר שהגיע אליי מגורם בכיר בצה”ל שעוסק בזה: המוטיבציה לשירות קרבי ירדה ב־14 אחוז, מ־78 אחוז ל־64. בשנים האחרונות נוצר מצב שחסרים חיילים בעלי מוטיבציה. זו פגיעה חמורה מאוד בסדיר. ולמרות זאת, מדברים גם היום על עוד קיצוצים לקראת התר”ש הבא. רוצים לקצץ את משך השירות לשנתיים וחצי.

“הצבא כבר מודה שהוא בברוך ענק. אין מספיק תומכי לחימה, ואין מספיק קרביים שיעזרו אם צריך. משך השירות התקצר, ואין די זמן להכשיר את האנשים. ככה הצבא הסדיר לא ישרוד. אנחנו במצב קשה מאוד במילואים, ואנחנו במצב קשה מאוד של נטישה המונית של קצינים איכותיים בצבא הקבע, בגלל אי־הוודאות והבינוניות של המערכת. ועכשיו גם קיצוצים בשירות הסדיר. זו מכה נוראית. כל הפתרונות של האוצר לבעיה הם פלסטרים. הצבא במשבר ביצוע. הוא מתחת לתקנים ולאיכות כוח אדם שהוא מגדיר לעצמו כהכרחיים כדי לתת ביטחון”.

שובה של הקונספציה
אתה מתאר צבא קורס. אבל השאלה הגדולה היא ביחס למה. מהן המטרות שהוא צריך לממש ושביחס אליהן הוא קורס לדבריך?
“זאת שאלת הקונספציה. כבוגר מלחמת יום הכיפורים הייתי שותף לאחת כזו. אני זוכר אופוריה ענקית במדינת ישראל בעקבות הפלת המיגים לפני המלחמה. אנחנו בטוחים שהמצרים לא יעזו לתקוף. אנחנו הצבא הכי חזק בעולם, ויש מכשול קרקעי. אבל הם העזו, והשאירו אצלנו טראומה שמלווה אותנו עד היום. תקשיב לי טוב: זה קצה הקרחון לעומת הטראומה שתלווה אותנו אחרי המלחמה הבאה, עם הקונספציה שנולדה בשנים האחרונות.

“מהי הקונספציה היום? אחרי מלחמת לבנון השנייה מחליטים בפיקוד הבכיר שאין יותר מלחמות גדולות. מצרים בשלום איתנו. למרות שהצבא המצרי בונה את עצמו לצבא הכי חזק במזרח התיכון, לא מתייחסים אליו בכלל. עם ירדן אנחנו בשלום. הסורים לא בראש מול ישראל. אין איום קיומי, אין מלחמות קונבנציונליות. מה שיש זה טרור, בעזה ובלבנון. אז בוא נבנה צבא, ככה אמרו המנהיגים הצבאיים, שיכול לטפל בשתי זירות הטרור. כלומר, צבא יבשה ואוויר שיכול לתקוף במקביל את חמאס בעזה ואת חיזבאללה בלבנון. למה במקביל? כי אחרי לבנון השנייה כולם מבינים שאת הטילים חיל אוויר לא עוצר אלא רק צבא היבשה, ושאם נתקוף בזירה אחת – השנייה תתקוף אותנו.

“אז זאת ההחלטה. בונים צבא לשתי זירות טרור. לא לוקחים בחשבון שום שינוי במזרח התיכון. צבא שצריך לפעול לשלושים שנה, לא לוקח בחשבון שום דבר שיקרה. שהסורים יחזרו, שאולי המצרים יתהפכו. כלום. צבא קטנצ’יק בשביל שתי זירות. זאת תפיסת העולם של המנהיגים. איפה הקבינט? איפה ועדת חוץ וביטחון? מה קורה פה?”

למעשה אתה אומר שהצבא קוצץ, אבל במקום לחשוב איך הוא מצליח לעמוד ביעדי הביטחון הוא הגדיר מחדש את היעדים.
“יותר גרוע. כי עוברות ארבע שנים, מתחלף הדור של הפיקוד הבכיר, והדור החדש מחליט להוריד מאות טנקים ומערכות נוספות מסדר הכוחות הקטן שכבר קוצץ לשתי זירות טרור. יוצא דו”ח חריף מאוד של מבקר מערכת הביטחון, שקובע שאין לצבא היבשה יכולת להתקיף בשתי גזרות. כך שאנחנו עוברים בפועל למודל של התקפה בגזרה אחת והגנה בגזרה אחרת. המשמעות של המודל החדש היא שטילים ייפלו ולא נוכל לעצור אותם. כי אם נתקוף את עזה, חיזבאללה ימשיך לפגוע בנו, ולהפך. אין לנו יכולת התקפה במקביל. מי הסמיך אתכם לקבל החלטה כזו? איפה המדינאים?

“עכשיו פתאום הסורים חזרו לגזרה, והאיראנים עומדים מאחוריהם. וביהודה ושומרון יש חוסר יציבות. ופתאום הצבא שהיה מיועד לשתי זירות טרור מוגבלות והוקטן לזירה אחת, מוצא את עצמו עם ארבע זירות. הגענו לפשיטת רגל. את הנשק של היישובים צמודי הגבול לקחו, והבטיחו שצה”ל יגן עליהם. עכשיו אומרים שיפנו אותם, אבל אין מי שיפנה. יש מחסור בכוח אדם, וצבא שנבנה לאתמול. הקונספציה הזו הרת אסון.

“וזה לא נגמר פה. בעשר השנים האחרונות מתפתח סביבנו מערך טילים. 200 אלף טילים. המומחים הצבאיים מתארים תרחישים של בין 1,500 ל־2,000 טילים שייפלו כל יום. זה כולל טילים של 500 ו־600 ק”ג בטווחים גדולים. הם לא חייבים להיות מדויקים. טיל שנופל בתל־אביב עושה הרס מוחלט, עם הרוגים. ולעצור את זה קשה מאוד. כיפת ברזל מיועדת לטילים הקטנים, וגם היא נמצאת במשורה. אתה צריך כיפת ברזל בכל הארץ ואין לך, ובכל מקרה זה נגד הטילים הקטנים. אין פתרון לטילים הגדולים. אומרים לנו חץ וקלע דוד לטווח הגבוה והבינוני. אתה יודע כמה עולה לייצר חץ? 3 מיליון דולר. אין למדינת ישראל תשתית כלכלית להחזיק מערך מול אלפי טילים כאלה. זו תשובה למטרות אסטרטגיות, לא לאוכלוסיות שלמות בליבת הארץ. אנחנו בברוך הכי גדול של מדינת ישראל אי־פעם. נקודה”.

בסוף הכול נשען על אמונה בסיסית אחת, שאפשר לשמוע במערכת הביטחון כבר עשרים שנה: לא תהיה יותר מלחמה קונבנציונלית, לכן אין צורך בצבא יבשה סדיר מתמרן.
“אתה שומע את היהירים שבינינו, איך הם אומרים? נחזיר את לבנון לתקופת האבן. אבל מה זה יעזור שתחזיר את לבנון לתקופת האבן, אם יחזירו גם את גוש דן לתקופה קדומה? שייפלו טילים גדולים ויעשו בנו שמות? אז אומרים שלא צריך יבשה, כי נגמרו המלחמות הגדולות. ועוד איך צריך, וגם הרמטכ”ל מבין שצריך. אולי לא מתקפות כמו שעשינו בסיני, אבל מתקפות כירורגיות בנקודות לחץ, שמשפיעות על משטרים. להכניס כוחות לנקודות כדי שהצד השני יהיה מאוים וירצה לעשות הפסקת אש, כמו שהיה במלחמת יום כיפור. היבשה צריכה לתת פתרונות נכונים למצב החדש, ואנחנו לא נמצאים שם. לא מקימים צבא שתהיה לו אפילו את היכולת הכירורגית הזאת. כדי ליצור מנופים אתה חייב צבא יבשה. עם חיל האוויר אי אפשר להכריע מלחמות. מי שבונה על חיל האוויר, בעצם בונה על כך שאנחנו לא נעמוד במבחן”.

מל”ל עם שיניים
המצב שאתה מתאר הוא של כמה יחידות מתפקדות, אבל צבא יבשה שקרס ומערכת מדינית שלא מצליחה לפקח עליו. אתה אדם מעשי. מה צריך לעשות כדי לשקם את צה”ל?
“הבעיה המרכזית היא שאין תפיסה ביטחונית למדינה. כל אחד עושה מה שהוא מבין. רמטכ”ל אחד קם, בונה צבא לשתי זירות טרור. הרמטכ”ל הבא מוריד מאות טנקים. כל רמטכ”ל ממציא את הגלגל. אין שום כיוון. אין באמת בנייה משמעותית רב־שנתית.

“אני חושב שחייבים להקים מועצה לביטחון לאומי – עם שיניים, שתוגדר בחוק כגוף עם שיניים. קבוצת אנשים שתנתח את איומי הייחוס העתידיים האפשריים. לא להגיד מצרים ירדה מהסיפור וסוריה ירדה מהסיפור, אלא לתכנן ולהגיב באופן ריאלי. להתאים את הטכנולוגיה לצרכים וליעדים, לעסוק ברצינות בכוח אדם ובתקציב, עם מחשבה לשנים ארוכות, נדבך על גבי נדבך. שנוכל להימנע מהפגיעה החמורה ופירוק המערכות שעושים כל פעם מחדש.

“אין לנו היום קבינט שמשפיע. אין לנו פורום של מועצה לאומית שבונה תהליך. אין לנו מי שיבקר את הצבא עם שיניים. יש לנו את דיווחי הצבא, שמציג מצגות מנותקות מהמציאות. וככה קורה שראש הממשלה מחבר תפיסת ביטחון שתשקיע עשרות מיליארדים בחיל האוויר, במודיעין ובסייבר. היבשה מתפוררת, ואפילו לא מוזכרת שם. הוא מחליט לבד. זה פרטאץ’ אחד גדול, ככה המדינה הזאת מתנהלת.

“אומרים אין איום קיומי. מה זה איום קיומי? לא צריך לכבוש את מדינת ישראל. צריך להסתכל על זה לגמרי אחרת. כשייפלו אלפי טילים בליבת מדינת ישראל ויגרמו לאבדות שמעולם לא חווינו, ונזקים בכלכלה והרס מוחלט, אנשים יצביעו ברגליים. מי ירצה לחיות פה? הטראומה שהייתה במלחמת יום כיפור תהיה טיול בגן לעומת הטראומה שנחווה במלחמה הבאה. יהיה כאן שבר טוטלי. וזה מה שיהרוס את המדינה. מישהו כאן צריך להתעשת”.

לדעתך עוד ניתן לתקן את מה שהתקלקל?
“הרמטכ”ל הנוכחי וסגנו, בניגוד לקודמיהם, רואים בדו”ח שלי נדבך מרכזי בטיפול בבעיות הקשות שהעליתי. אביב כוכבי הקים צוותי חשיבה על נושאים רבים בדו”ח. הוא מקווה להיכנס לעובי הקורה ולבנות צבא שייתן תשובות לדברים שאת חלקם הצגתי פה. הבעיה היא שעכשיו אין לו עם מי לדבר. כבר שנה אין ממשלה, ולא יודע אם תהיה עוד חצי שנה. וגם כשתהיה, יהיה לו מאבק אדיר עם ניסיון לקצץ בגלל הבור התקציבי. אני מאחל לו הצלחה, אבל בשביל שהוא יצליח הוא צריך גם ממשלה. ופה אני עוד לא רואה איך זה מגיע”.

מאת ד”ר רן ברץ ה׳ בתשרי ה׳תש״פ (04/10/2019)בתוך חדשות, יומן– מקור ראשון