איראן – מתבוסה לעוצמה – מדיניות החוץ של ביבי עומדת בפני מבחן חשוב

ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, הוא אחד מהשחקנים המשמעותיים בעולם שדחף את נשיא ארה”ב, דונלד טראמפ, לסגת מהסכם הגרעין שנחתם עם איראן בשנת 2015.

לאחר נסיגתו של טראמפ מהסכם הגרעין הוא החל בניהול של מדיניות “לחץ מירבי” נגד איראן, מדיניות שלמעשה הטילה את הסנקציות הכלכליות החמורות ביותר, אשר הוטלו על איראן או על כל מדינה כלשהי בהיעדר מלחמה.

במקביל, טראמפ הסתובב ברחבי העולם כשהוא מאיים על מדינות אחרות להפסיק לקנות נפט איראני, ואף איים בקנסות גבוהים כנגד כל חברה, בכל מקום בעולם שתשקיע או תסחור בנפט האיראני.

המצור הכלכלי והפיננסי על איראן היה אמור להוריד את איראן על ברכיה, לדחוק אותה מעיראק, סוריה ולבנון, וגם אולי אפילו לסלול את הדרך להפלתו של המשטר באיראן.

במקום זאת, נתניהו וטראמפ דחפו את איראן היישר לזרועותיה של סין, שמשקיעה במדינה 400 מיליארד דולר וכעת גם מגבירה את רכישת הנפט האיראני.

סין נראית מכוונת, כדי לשלב את איראן בכלכלתה, ביתר שאת, מאשר ראתה לנכון עד עכשיו.

על פי הצהרות אחרונות של גורמים סיניים נראה כי מדיניות החוץ של סין תומכת בממשל בשאר אל-אסד בסוריה, ובכך סין הופכת למעשה “שותפה שקטה” של איראן ורוסיה בעניין הסורי וכן במזרח התיכון.

בנוסף לכך, על פי דיווחים סין משקיעה בפיתוח תשתיות הנפט בעיראק, ולכן היא חוששת כי קבוצת הטרור דאע”ש תפגע בהשקעותיה בעיראק, וכן סין חוששת כי קבוצת הטרור תשפיע ברדיקליות על 20 מיליון מוסלמים החיים בסין – לפיכך באין לסין דו שיח יציב עם ארצות הברית, האינטרס של סין הוא לתמוך בממשלה שיעית “חזקה”, המתנגדת לפעילי דאע”ש בעיראק ובסוריה, שגם בסוריה מנהלת סין לאחרונה, על פי הדיווחים, השקעות.

בפשטות: ה”חיבוק הצמוד” שאותו מחבקת סין את איראן, אינו מצריך שינוי מהותי במדיניות החוץ של המשטר האיראני.

למעשה, כתוצאה של ה”חיבוק הסיני” את איראן, איראן מצליחה להשיג שני אינטרסים בעלי ערך רב עבורה:

• איראן שמה את מבטחה הכלכלי במדינה שהיא הכלכלה השנייה בגודלה בעולם – סין.
• איראן מצליחה לחזק את כוח ההשפעה שלה במזרח התיכון, שכן סין מאפשרת לה להמשיך במדיניותה הנוכחית במזרח התיכון, והיא גם בת ברית קרובה של רוסיה, שכוח השפעתה הולך ומתגבר במזרח התיכון.

בנוסף לכל זאת, סין מתעניינת מעט מאוד, אם בכלל, בזכויות האדם באיראן או בכוונות העתידיות של מדיניות החוץ של המשטר האיראני לגבי המזרח התיכון.

נצא מתוך נקודת הנחה, אפשרית ביותר, ונחשוב מה עלול להתרחש, עבור ישראל, במידה והסכם הגרעין שנחתם עם איראן בשנת 2015, ישאר על כנו וארה”ב תקבל אותו בחזרה, כפי שהוא, אולי בנוסח קצת שונה.

בסיטואציה הגיאו-פוליטית שלמעשה התרחשה בעולם בעקבות עזיבתו של טראמפ את הסכם הגרעין – צרפת, גרמניה ואיטליה נאלצו לקיים “דו שיח מסיבי” עם הדיפלומטיה האיראנית.

למעשה, איראן השיגה נורמליזציה לדיפלומטיה ולכלכלה שלה בקרב מדינות, המנהלות עם ארצות הברית וישראל הבדלי גישות בתפיסת המדיניות, וכן בקרב מדינות בהן ארצות הברית נלחמת כלכלית ומטילה עליהן סנקציות.

בשל רצונן של המדינות, החתומות על הסכם הגרעין, לשמר את תנאי ההסכם שנחתם בשנת 2015, נוצר שילוב הדוק בין הכלכלה האיראנית לכלכלה האירופית, הרוסית והסינית.

במקרה בו ארצות הברית תקבל שוב את תנאי הסכם הגרעין שנתחם עם איראן בשנת 2015, הקשרים הדיפלומטיים והכלכליים שיצרה איראן בתקופה האחרונה יהיו בלשון המעטה: “לא באינטרס” הישראלי.

למעשה, לתמורות שהתרחשו ומתרחשות בעולם מאז שארצות הברית נסוגה מהסכם הגרעין ישנן השלכות גיאו-פוליטיות עמוקות – תמורות פוליטיות, דיפלומטיות וכלכליות.

התקווה של נתניהו וטראמפ הייתה כי איראן תאלץ למתן חלק מהמדיניות שלה על מנת לקיים קשרי מסחר יציבים יותר עם ארצות הברית ועם מדינות העולם – במקום זאת, הושג ההפך הגמור, גם כאשר איראן נסוגה מהתחייבותיה תחת הסכם הגרעין, קשרי הסחר שלה עם מדינות אירופה, רוסיה וסין מתגברים. לדוגמה: כמאה משקיעים צרפתים ביקרו לאחרונה באיראן במטרה להשקיע במדינה.

בנוסף לכל זאת בתרחיש שבו “מושתק האיום האיראני“, על ידי כך שארצות הברית חוזרת לסוג מסגרת של הסכם גרעין “ישן-חדש” עם איראן, נתניהו מודע היטב כי בעבורו יסתיים התירוץ לא להתייחס ולטפל בסוגיה הפלסטינית ו”תוכנית המאה” של ארצות הברית ככל הנראה תעבור שינוי משמעותי ואו תצא ל”גניזה”.

ברור כי לנתניהו יש משקל רב בקרב מקבלי ההחלטות בממשל טראמפ, וכן נתניהו היה בין הנצים הגלויים נגד הסכם הגרעין ובכל הזדמנות אפשרית הוא גינה את ההסכם.

נתניהו אינו יכול לאפשר חזרה להסכם גרעין “ישן-חדש” עם איראן – במקרה כזה מדיניות החוץ שלו צפויה להתפס כסוג של כישלון.

נכון לעכשיו, התקוות של נתניהו וטראמפ מתחילות ב”תהלכי גסיסה” ההשקעות הכלכליות שמנהלת סין במדינות שיש בהן אינטרס איראני ורוסי, “משדרדגות” ללא ספק את הברית בן שלושת המדינות.

בתוך כל זאת, לצעדים שמנהלות שלושת המדינות, בימים אלה, ישנם גם השלכות צבאיות אפשריות.

בדומה להשקעותיה של סין בפקיסטן: ב”שיטת העבודה” הסינית היא מאבטחת את עבודות התשתית שהיא מבצעת בעזרת כוחות הביטחון שלה – סוגייה שצפוייה להוות התרתעה ולהגדיל את הסיכון עבור מדינות אחרות כמו ישראל או ארצות הברית לבצע תקיפה באיראן, שכן נוצרת יתכנות להתקל בסכסוך עם סין החמושה בגרעין.

לאחר שכשלה מדיניות ה”לחץ המירבי” של ארה”ב נגד איראן, נתניהו למעשה קיווה שטראמפ יבצע עבור ישראל את התקיפה באיראן, אך כעת ברור לו שזה כבר לא יקרה, ולגורם הזה נכון להוסיף גם את תוספת הלחץ הפנימי מבית, הצפוי להיות מופעל על נתניהו לאחר סיומה של מערכת הבחירות לכנסת בישראל. 

כעת, רוח הדברים שיוצאת מהבית הלבן והפנטגון מלמדים כי טראמפ אינו מעוניין לראות את ארצות הברית בעוד מלחמה במזרח התיכון.

למעשה, נראה כי טראמפ עשוי בסופו של דבר לקיים שיחות עם איראן, אירוע שמבהיל את נתניהו ומדיניות החוץ שלו עד מאוד, וכן גורם “כאב ראש” לא קטן לגורמי הביטחון בישראל.

צפו בראש הממשלה, בנימין נתניהו, אומר כי זה לא הזמן לנהל שיחות עם איראן, אלא דווקא להגביר עליה את הלחץ.

קרדיט: אברהם תמקר- פרדס+ מקבוצת נציב