סין “גוזרת קופון” ממלחמת הסחר המתפתחת בין המדינות

בחירתו של בוריס ג’ונסון לראשות ממשלת בריטניה מסמנת את המשך השיבוש הפוליטי והכלכלי שנגרם בעקבות המיזוג בין הלאומיות הגלובלית לפופוליזם.

פופוליזם – היא סגנון בפוליטיקה, הפונה אל הציבור הרחב של פשוטי העם לגיוס תמיכה ואהדה מבין שורותיו, תוך שימוש במסרים פשוטים וקליטים. הפופוליזם מכוון את מסריו לדאגותיו החברתיות והכלכליות של הציבור, ונוטה להציע פתרונות קסם לבעיות הרות גורל.

אף על פי שדונלד טראמפ, מנהיג המעצמה הגדולה, מבטא את המיזוג הזה, ישנם שפע של מנהיגים אחרים ברחבי העולם – כמו נארנדרה מודי מהודו, שי ג’ינפינג מסין, שינזו אבה מיפן, ויקטור אורבן מהונגריה, רג’פ טייפ ארדואן מטורקיה, בנימין נתניהו מישראל, עמנואל מקרון מצרפת וכן ולדימיר פוטין מרוסיה – עלו גם הם לשלטון, ונשארו בשלטון בגלל יכולת המיזוג שלהם בין לאומניות לפופוליזם.

אין זו סטייה או תופעה גלובלית זמנית – “מבול” של מנהיגים, המבטאים מדיניות של שיבוש המוסכמות הבינלאומיות ומצדדים בצדקת הלאומניות במעשים שלהם, הם רק המעט מהדברים שצפויים עוד להגיע.

למעשה מה שעומד על הפרק הוא לא רק הכיוון העתידי של כלכלות לאומיות וסדר בריתות, אלא גם “שרשראות” מסחר על רחבי הגלובוס, מיצוי משאבים טבעיים, תזרימי סחר, עתודות מטבע והשקעות בעלי השלכות עולמיות.

למעשה המתחים הצבאיים בין מדינות ויצירת מאזן הרתעה, אם על ידי חיזוק בריתות, ואם על ידי יצירת הרתעה קונבנציונלית או מאזן אימה גרעיני נועדו כדי להשיג את השליטה הכלכלית ויכולת ההשפעה העולמית, שבאופן טבעי ומובן עושה דרכה לעבר מדינות המזרח הרחוק.

זה מעלה שתי שאלות:

• האם עלייתם המתמשכת של הלאומיות והפופוליזם בעולם יאפשרו למערב להמשיך ולהוביל את הכלכלה העולמית באמצעות שיבוש הסדר הישן והמוכר מאז סיום מלחמת העולם השנייה?
• האם יכולה להיות סיטואציה כי בעיצומה של מלחמת הסחר בין המדינות, במיוחד בין ארה”ב וסין, יכולות להיכנס לדוגמה מדינות כמו סין או הודו ולמלא תפקיד משמעותי ולהעניק סיוע בהגדרתו של העולם מחדש? (זאת בשל העובדה כי בתוך מלחמת הסחר המתמשכת בין המדינות הן מאבדות כל אמון בינהן.)

כאן נכון לציין כי סין עסקה נמרצות ביצירת גרסה חלופית לסדר העולמי במשך יותר מעשור, כבר מאז שהנשיא שי ג’ינפינג עלה לראשונה לשלטון.

למערב לקח זמן להבין את המדיניות החדשה של נשיא סין – מדיניות של הלוואות בשווי של עשרות מיליארדי דולרים שאותן העניקה סין למדינות מתפתחות ברחבי העולם, ולמעשה בכך החלה סין את יוזמתה הנקראת: “חגורה אחת, דרך אחת“.

כעת, לאחר שכבר התברר למערב כי סין מתמודדת ביעילות על הבמה הגלובלית, מגיבה ארה”ב על ידי הטלת תעריפים וסנקציות על סין, וכן על המדינות שאותן היא לוקחת תחת חסותה.

ניתן להבחין בבירור כי תרגום מדיניות החוץ של מדינות המערב היא מבודדת ומרוכזת כלפי פנימה. נראה כי המטרה הלא-מוצהרת של ארה”ב ובריטניה היא להחזיק בנתח מהעוגה הכלכלית העולמית על ידי הצדקה של “הקליפה הלאומנית”, וזאת על ידי הסתמכות על הביקוש המקומי והסכמי סחר דו-צדדיים כדי לצעוד קדימה.

לעומת זאת, סין ורוסיה מבקשות להרחיב את ההשפעה הגלובלית שלהן על ידי חיבוק שאר העולם בעזרת הסכמי סחר רב צדדים (בתנאים שלהן, כמובן), ובכך זוכות בכוח השפעה גם במדינות שהן בנות ברית טבעיות של ארה”ב ובריטניה.

אז איזו מדיניות סביר יותר ותניב תוצאות חיובית בטווח הארוך? קשה לראות כי המודל של ארה”ב ובריטניה ינצח בעולם בו כלכלות מתפתחות מחפשות את החיבוק של הכלכלות הגדולות ומוכנות לוותר גם על סוג של ריבונות מסוימת בתהליך למען זכייה בנתח כלכלי של העוגה הגלובלית, שמחולקת מחדש בימים אלה.

זו אחת הסיבות כי סין צוברת משיכה רבה. זה למעשה החל בהלוואות גבוהות שהוענקו לכלכלות העניות בעולם, למדינות המחזיקות ברשותן משאבי טבע ונכסים חשובים. סין העניקה את ההלוואות בידיעה שאין לאותן מדינות שום יכולת משמעותית להחזיר אי פעם את החוב, חוב שבמקרים מסוימים מגיע לעשרות מיליארדי דולרים – סין הלוותה להם את הכסף בידיעה שהוא לעולם לא יוחזר.

כאשר המדינות שלקחו את הלוואה שהעניקה להן סין ובאופן צפוי לא היו מסוגלות לפרוע את החוב, סין החלה לדרוש מהן במקום החוב את השליטה במשאבי הטבע ובנוסף, תבעה מהן את זכות הבעלות על נכסים לאומיים אסטרטגיים (כמו תחנות כוח וכבישי אגרה) שהיא בעצמה מימנה בהלוואה.

איש לא הכריח את המדינות הללו לקבל את הסיוע של סין, אך האמת היא, שלרבות מהמדינות הללו יש מעט מאוד אפשרויות מימון, שכן הן נוטות להיות מוגדרות בסיכון אשראי גבוה, ומעטות ממדינות המערב אם בכלל יסכימו להעניק להן את הכסף הדרוש להן.

יחד עם זאת, ישנם מעט מדי דולרים זמינים במוסדות הפיננסיים הבינלאומיים בכדי לעמוד בטריליוני הדולרים, הדרושים בעלויות פיתוח התשתיות שנחוצות למדינות המתפתחות. סין, למעשה, הגיעה עם מודל הפיתוח שלה בדיוק בזמן הנכון ועם המשאבים הנכונים בכדי לענות על צרכים אלו.

מסיבות אלה, נראה שברור כי ככל שמדינות המערב ימשיכו לסגת מהבמה העולמית מתוך אמונה שגויה כי הן “ימציאו” מחדש את הסדר העולמי בסופו של התהליך, הן, במקום זאת, מתכנסות פנימה לתוך הלאומיות ומפסידות את כוח ההשפעה שנותר להן בפיתוח הסדר העולמי החדש.