18 שנות “חטא ההיבריס” של המערב במלחמת הצללים מול הטרור

מאז שנשיא ארה”ב לשעבר, ג’ורג’ ווקר בוש, הכריז על המלחמה בטרור, כמה ימים לאחר פיגועי ה-11 בספטמבר בניו יורק, המלחמה הזו: כמעט כבר בת 18 שנה.

בהתחלה הכל היה נראה כפי שארה”ב ביקשה לעצמה. לקח פחות משלושה חודשים, כדי להדיח את משטר הטאליבן באפגניסטן ולפזר את השרידים, המשוערים, של ארגון “אל-קאעידה”.

ספוג בהצלחה ביקש בוש להרחיב את המלחמה נגד “ציר הרשע” והצביע על עיראק, איראן וצפון קוריאה.

בתחילת שנת 2003, מלחמתה של ארה”ב נגד עיראק הפילה את שלטונו שלסדאם חוסיין, המנהיג העיראקי, בתוך שלושה שבועות בלבד.

אולם, המערב חטא ב”חטא ההיבריס” – הניצחונות, שנראו “קלים”, הגדילו את התקווה של מדינות המערב, שהאמינו כי אפגניסטן ועיראק יכנסו תחת ה”כנפי המערב”.

באופן כללי יותר: היה נראה לארה”ב כי הנקמה שלה על פיגוע התאומים הושגה, וכי ה”מאה האמריקאית החדשה” החלה, ואו חוזרת למסלולה.

כעת, הכל נראה כל כך אחרת. המנצחות היחידות במלחמת נגד הטרור התבררו כאיראן, סין ורוסיה, והשפעתן האזורית גדלה משמעותית.

בזמנים הנוכחיים טראמפ הבטיח להחזיר עשרת אלפים חיילים אמריקאים בחזרה הביתה. טראמפ התחייב להשיב את החיילים האמריקאים, עוד לפני הבחירות בארה”ב בשנת 2020, להחזירם מהמלחמות שאינם נגמרות, שארה”ב מנהלת נגד ארגונים וקבוצות במזרח התיכון.

לאחר הפוגה של שנתיים, אפילו האו”ם מדווח כי ארגון אל-קאעידה רחוק, אף הוא, מסיום והזהיר על סיכון מוגבר לביצוע פיגועים במדינות המערב על ידי פעילי הארגון.

האם לאחר 18 שנות לחימה בטרור הגיע הזמן שהמערב יחל לפעול נגדו אחרת? התוצאות בשטח מראות את העובדות, המערב הולך ומסתבך בתוך לחימה מול “לוחמי הצללים” של הטרור, המחפשים את המלחמה של השחיקה לתוך הזמן, ולא את המלחמה של העצמה הצבאית המלאה, שאליה המערב מכוון, וגם הוכיח את היעילות שלו בדרך זו לא פעם.

קרדיט:אברהם תמקר-פרדס+ מקבוצת נציב