“אלי זעירא בתיחקור”

עשרות מוותיקי מלחמת יום הכיפורים דנים בפתיחות במלחמה ההיא מאז הוקרן סירטו של ניר טויב “החווה הסינית – רשומון”, התגבש סביב אורי מילשטיין פורום החוקר את כל אירוע קרב החווה הסינית ומה שמסביבו. זה התחיל כתוצאה מאותה התרחשות דרמטית כמה ימים לפני ערב יום הזיכרון לפני שנה וכמה חודשים, כשלוחמי החווה הסינית התעמתו עם האלוף אברהם אדן, דוביק תמרי קצינים נוספים בכירים מחזית הדרום במלחמת יום כיפור.
מאז הם קיימו מפגשי תחקור, כשלאט לאט מתגבשת המטרה: “לשבור את המונופול של מערכת הביטחון על חקירת הנושאים האסטרטגיים, הצבאיים והמדיניים של ישראל”, כהגדרתו של מילשטיין.


ביום שני בערב התקיים המפגש הדרמטי ביותר של החוג. כהרגלם התאספו המשתתפים, כחמישים במספר, בבית יאיר שבדרום תל-אביב. זו לי הפעם הראשונה שאני רואה מפגש כזה: עשרות מוותיקי מלחמת יום כיפור, היום כבר אנשים מבוגרים, רובם קצינים וחיילים מהדרג הלוחם, מתעמתים עם ראש אמ”ן דאז, האלוף אלי זעירא, כשלצידו תא”ל (מיל’) אהרן לברן, גם הוא מבכירי המודיעין באותה מלחמה. ובכל זאת המפגש לא גלש לפסים של הטחת האשמות, אלא התמקד בניסיון ענייני לפענח את הנושא המודיעיני במלחמת יום כיפור.
ראיתי שם את אביתר בן צדף, את מעוזיה סגל; נכחו גם מפקד מעוז מילנו ומפקד מחלקת טנקים שאנשיו השמידו את רוב הכוח של חטיבה 25 המצרית.
הערב כולו התנהל בחסותה של שולמית ליבנת, מנהלת בית יאיר ותועד במצלמת וידיאו על ידי תיקי וידאס. לפני שעלינו לאולם העליון גרמתי לליבנת לפצוח בקטע מהשיר הנפלא שלה “נערת תפוחי הזהב”.
“הכי נוח לי עם האנשים הפשוטים”, אמר לי אלי זעירא אחרי המפגש. “הם מדברים את האמת הפשוטה שלהם, כפי שראו אותה מהזווית שלהם. ואין להם אג’נדות”. גם היום טוען זעירא, שקריאת סימני המלחמה באה בראיה לאחור.
“לא הגיע אלי אדם אחד מכל המערך (המודיעיני) שבא להגיד לי שיש מלחמה.היחיד היה שבתאי בריל, שפנה לצביקה לידור ולא אלי”.
זעירא הוא כבר אדם מבוגר. קשה להאמין שהיה בסך הכל בן 45 באוקטובר 1973. יואל בן פורת, האב הקדמון של יחידה 8200, תיאר לי אותו פעם כגבר יפה תואר, בעל כריזמה בלתי רגילה, שנחשב בצה”ל של אותן שנים כמוח מבריק. כדי לסבר את האוזן, בן פורת השווה אותו לרב-אלוף אהוד ברק,בתקופה שההילה שלו עדיין היתה ללא רבב, ואמר: “קח את אהוד ברק ותכפיל כמה מונים. ככה התייחסו לאלי זעירא בצה”ל ב-1973 .
זעירא עלה לפודיום והחל להרצות בקול רך אך פסקני. גם היום נימת הדיבור הנעימה שלו עשויה להתחלף כהרף עין בקשיחות תקיפה, שמסוגלת לחסל את סימני השאלה בסימן קריאה אחד גדול. אורי מילשטיין שהציג אותו בפני הפורום, פנה לזעירא: “רוב הידידים שלי מפסיקים להיות ידידים ברגע שאני מתחיל לכתוב ולפרסם דברים שנוגעים להם. אז אלי, עליך עוד לא כתבתי”.
מילשטיין פסק, שמה שגרם למחדל יום הכיפורים לא היה הכשל המודיעיני,אלא “השקרנות של ראשי הצבא שנתנו לכולם להבין שיש לנו צבא יוצא מהכלל. זו לא היתה השאננות”.
“כשאורי הזמין אותי לבוא לכאן, לא הססתי”, פתח זעירא. “קשה למצוא היום אנשים שמה שמעניין אותם זוהי האמת, ולא איך הם יקבלו דוקטורט או איך ירוויחו מזה”.
נראה שזעירא עבר הרבה מאז 73′ והיום הוא מנתח את תיפקודו של האלוף אלי זעירא ערב מלחמת יום הכיפורים כמו היתה זו דמות מן העבר. עכשיו הוא חושף את עצמו לקהל שפוטנציאלית עשוי היה להיות עווין, כשהוא כבר מופשט ממערכת ההגנה של הכריזמה, הסמכות, הדרגות, המדים והמיתוס.

אהרן לברן שדיבר אחריו, קבע חד משמעית: “אלי היה ראש אמ”ן המוצלח ביותר שהיה בצה”ל, והכרתי גם את אהרל’ה יריב. זה לא עניין של חנופה. אני פנסיונר ולא זקוק לדבר”. נוכחותו של יריב ריחפה בחדר במהלך הערב כולו, ופעם אחר פעם חזרו חלק מהדוברים והזכירו את מחדליו. אחרי המלחמה ב-73′ היו מי שאמרו, ש-“לאהרל’ה יריב זה לא היה קורה”.


כבר בהתחלה אמר זעירא, שהאחריות בנושא המחדל המודיעיני רובצת עליו ועליו בלבד. הוא עושה זאת כדי לפרק מראש מטענים של חשד. “ועדת אגרנאט טעתה בכך שחילקה את האחריות ביני לבין בכירים אחרים באמ”ן “, אמר. “האחריות היא שלי בלבד”.
אבל התזה העיקרית שלו היתה מחולקת לשניים:

א. שכשלושים שעות לפני פרוץ המלחמה, ביום שישי בבוקר, כבר זנחו שר הביטחון משה דיין והרמטכ”ל דדו אלעזר את ההערכה של “סבירות נמוכה”, והתייחסו לפרוץ המלחמה כאל ודאות גמורה;

ב. שאנשי המודיעין, בהיותם אנשי צבא, אינם כשירים להעריך כוונות של מנהיגים פוליטיים: “אינני חושב שאנשי צבא יכולים לרדת לדעתם של מנהיגים פוליטיים ערבים. אני לא חושב שיש קצין בצה”ל שיכול להבין את חאפז
אל-אסד כשהוא פתאום אופף את חמאת באש ועשן והורג 20 אלף מאזרחי סוריה. אנשי הצבא נמצאים במצב נחות מאוד בהשוואה לאנשי הפוליטיקה בהערכת כוונות”.
את דיין הוא מצטט כמי שהציע בדיון בלשכתו ביום שישי בבוקר, לשלוח שדר לארצות הברית: “אנחנו לא יוזמים מלחמה. אנחנו יודעים שהערבים עומדים לתקוף אותנו בהפתעה. תודיעו להם שאם הם חושבים שהם יפתיעו אותנו, הם לא יפתיעו אותנו”.
אחר כך הפך פתאום דיין לאמביוולנטי. אולי בעצם לא כדאי לנו להזהיר את הערבים. אולי המדיניות צריכה להיות שכדאי לתת להם לתקוף ואז נוכל “לתת להם טיפול”. לדברי זעירא, אמר דיין לגולדה באותו יום בארבע עיניים “או למעשה בשלוש עיניים”תקיפה מצרית וחציית התעלה תהיה במאה אחוז”.

“עובדה היא שגם היום עדיין אין לנו מנוחת נפש בגלל השאלה מדוע הדבר הזה קרה”, אמר אהרן לברן. הוא יחס את היקיצה הגדולה לפיענוח תצלום האוויר שנעשה ביום חמישי (יומיים לפני המלחמה). “אז התברר הברוך. כך שזה מה שהביא לשינוי בהערכת אמ”ן ביום שישי, ועדיין חיכו לגושפנקא הסופית ממפגש זמיר עם הסוכן בבל “.
לברן הסביר שהמחדל של המודיעין בראשות יריב ב-67′ היה באותו סדר גודל של 73′.”מי שהיה אומר אז שתהיה מלחמה, היה מסתכן באשפוז”, הוא אמר.
“אני חושב שקרה לנו משהו איום ב-73′ בזה שהוכינו בסנוורים והשתעבדנו לאותו מקור שנקרא בבל. בגלל אותו חומר שנהנינו ממנו, חומר שהיה בוננזה.
ההשתעבדות למקור והסנוורים סילקו הצידה כל מידע אחר. אז 8200 סיפקו כל מיני אינפורמציות. יואל בן פורת אמר לי שהיו 400 ידיעות שהצביעו לכיוון של מלחמה, אבל אלו היו רסיסי מידע. לא פעלנו לפי הספר אלא השתעבדנו למקור. זה לא יתואר איזה חומר שהוא נתן לנו. זו הטרגדיה שקרתה”.
אלא שהחומר, כך התברר בדיעבד, היה טוב רק עד אוקטובר 72′. ב-73′ זה כבר לא היה נכון. המודיעין, מצידו, המשיך ללקק מהחומר, כלשונו של לברן,בשעה שכבר לא היה מעודכן. הוא סיפר לנוכחים על הפגישה שנערכה ב-25 בספטמבר בין גולדה מאיר למלך חוסיין. לא, זה לא היה בירושלים, הוא מתקן את מיכאל ברונשטיין, וכך מתברר שהוא בקי בדיונים של הפורום על מלחמת  יום הכיפורים. “הייתי בחדר מקביל יחד עם ראש המוסד בזמן הפגישה של גולדה עם חוסיין”, גילה לברן. “זמיר ועבדכם, אנחנו נפגשנו עם אנשי הפמליה (נסתפק בהגדרה הזאת), והם אלה שמזינים את המלך באינפורמציה”. ובסופו של דבר, באוזן הרגישה של אנשי המודיעין, האזהרה של חוסיין לגולדה מתקזזת בספקות של המלך ופמלייתו.


“קורה שם במפגשים האלה דבר מאוד מעניין”, אמר לי ידיד שמשתתף בהם באופן קבוע במפגשי הפורום. מהו הדבר הזה הוא לא ידע להגדיר, וגם לי קשה להגדיר. הדיונים סביב השאלות השונות של מלחמת יום כיפור כבר עברו גם אצל הלוחמים מהמצב הרגשי הטעון למצב השכלתני. מה שברור הוא שמשך יותר מארבע שעות הצליחו אנשיו של אורי מילשטיין לקיים דיאלוג בגובה העיניים, שוויוני, עם שני ברי סמכא, סביב נושאים שבעבר לא הייתה נגישות אליהם אלא לאנשי החוג המצומצם. תיקי וידאס אמרה לזעירא, שהוא נראה כמי שנושא בנטל בשביל אחרים, ושאלה אם יש עדיין דברים שהוא יודע ולא אומר. היא לא ביקשה לדעת מהם הסודות האלה, רק אם יש כאלה. זעירא אמר שכן.
מאוחר יותר שאלתי את אלי זעירא, איך היתה ההרגשה שלו מול האתגרים שהציבו לו שם אנשים שעדיין מרגישים פגועים מהמלחמה.”האמת שלא הציבו לי שום אתגר”, הוא אמר. “האתגרים לא היו בתחום שלי. כשבא מפקד מוצב ואומר שלא קיבל התרעה, אני לא יודע מה להגיד לו”.
מילשטיין מתכוון לעשות קפיצה קטנה, אחרי שיסיימו את 73′, לעבר ההווה.

קרדיט:העיתונאי אמנון לורד – [email protected] -2005

One thought on ““אלי זעירא בתיחקור”

  • 16/11/2019 at 09:52
    Permalink

    “לברן הסביר שהמחדל של המודיעין בראשות יריב ב-67′ היה באותו סדר גודל של 73′.”

    מישהו לא מכיר היסטוריה. אהרן יריב ב-67′ על דעת עצמו ועל סמך ידיעה משנית, החליט שהמצרים מתכננים לתקוף ופעל להעביר את הידיעה לראשי המערכת. בלעדי המעשה הזה שלו – המצב היה אכן קשה

כתיבת תגובה