קצרצר לפרשת תולדות – אנטישמיות קדומה

בס"ד
קצרצר לפרשת תולדות – תורה של נחמה – אנטישמיות קדומה
בפרשתנו מסופר שבעקבות רעב מגיע יצחק אבינו אל גרר שבשליטת הפלישתים, ושם הוא זוכה להצלחה חקלאית גדולה. הוא גם חופר מחדש את בארות המים שבשעתו חפרו עבדי אברהם אביו, אלא שהפלישתים סתמו אותם ומילאום עפר. וכאן נחמה זועקת: "למה? למה?! שתישאר האדמה צייה, שישאר המדבר – מדבר, אבל אתה לא תהיה כאן". לפנינו תופעה חמורה של קנאה ושנאה, כשהפלישתים מוכנים לוותר על מקורות מים, להסתכן במוות בצמא, ובלבד שלנו לא יהיה. אמנם נחמה מביאה הסבר מקורי המעניק רקע אידאולוגי למעשה התמוה: לדברי "הכתב והקבלה", אברהם נתן שמות "דתיים" לבארות, וכך הפיץ את האמונה המונותיאיסטית, וזאת רצו הפלישתים למחוק.
בשלב הבא המלך אומר ליצחק: "לך מעִמנו, כי עצמת ממנו מאוד". נחמה מביאה את הדרשה הרואה במ' הזו מ' המוצא (ולא מ' היתרון): עושרך נובע ממה שלקחת מאיתנו! האמת היא שיצחק לא לקח מהם: זרע וקצר, חפר ומצא מים. אבל זו הטענה הנצחית: כל העושר שלך הוא על חשבוננו (וכך גם יטענו בעתיד בני לבן כנגד יעקב: "ומאשר לאבינו עשה את כל הכבוד הזה") . ולכן, למרות כל התועלת שהפיקו מאבותינו, הם מפעילים את צו הגירוש. נחמה מציינת שכך חווינו לאורך תולדות עמנו – גירוש ממקום למקום לאחר תרומה כבירה לאוכלוסיה המקומית.
יצחק מתרחק מהעיר, חופר שוב, מתברך במציאת מים, ואז פורצים סכסוכי בעלות, עד שבבאר השלישית חדל הריב. מלך גרר מתרשם מהישגי יצחק, מפרש אותם כביטוי לברכת שמיים ומציע ליצחק לכרות ברית שלום [האם שכח שבבאר שבע כבר כרת את ברית אברהם?], תוך שהוא משכתב את ההיסטוריה: "עשינו עימך רק טוב ונשלחך בשלום"…
(ראו : נ' ליבוביץ, עיונים בספר בראשית, עמ' 180–184; פרקי נחמה, עמ' 525.)
בברכת שבת שלום, חודש טוב ובשורות טובות לעם היהודי בעולם כולו,
קרדיט: הפרופסור (אמריטוס) עמוס פריש , לשעבר ראש החוג לתנ"ך באוניברסיטת בר אילן