מלכוד סיסי: מדוע נשיא מצרים לא יכול (ולא רוצה) להפשיר את השלום עם ישראל?

למרות העובדה שחלפו כמעט 47 שנים מאז חתמו רשמית על הסכם שלום בין מצרים לישראל, נותרה דחייה ציבורית נרחבת של כינון יחסים כלשהם עם ישראל, מה שהוביל חלק מהצדדים לתאר את המצב הקיים בין שני הצדדים כ"שלום קר".

במהלך טקס רשמי במצרים במוצאי שבת, שלל הנשיא עבד אל-פתאח א-סיסי את האפשרות של "נורמליזציה עממית" עם ישראל כל עוד לא תקום מדינה פלסטינית וההפרות הישראליות יימשכו, והדגיש כי הפתרון טמון בהגעה ל"שלום צודק ומקיף".

• אנטיפתיה ציבורית שורשית: הציבור המצרי, האיגודים המקצועיים (כמו עורכי הדין, העיתונאים והרופאים) והממסד הדתי (אל-אזהר) מתנגדים באופן היסטורי וגורף לקשרים תרבותיים, כלכליים וחברתיים עם ישראל.
• שסתום לחץ פוליטי: המשטר המצרי, שאינו דמוקרטי, זקוק לנושאים שבהם הוא יכול לאפשר לציבור "לשחרר קיטור". הבעת עוינות כלפי ישראל היא אחד הנושאים הבודדים שבהם המשטר מתיר חופש ביטוי ומחאה, שכן היא מסיטה את האש מהבעיות הכלכליות הפנימיות של מצרים.
• חשש מתסיסה: אילו המשטר היה כופה "נורמליזציה בכוח" (כמו עידוד תיירות מצרית לישראל או חילופי תרבות), הדבר היה נתפס כבגידה ועלול היה להוביל למהומות רחוב ולערעור יציבות שלטונו של סיסי.

• הנהגה בעולם הערבי: מצרים רואה את עצמה היסטורית כמנהיגת העולם הערבי. ויתור רשמי על התנאי של מדינה פלסטינית תמורת נורמליזציה מלאה יפגע קשות במעמדה הגיאופוליטי ובאמינותה מול מדינות ערב האחרות.
• נכס דיפלומטי: התפקיד של מצרים כמתווכת הבלעדית והמרכזית בין ישראל לפלסטינים (ובמיוחד מול חמאס בעזה) הוא הנכס הדיפלומטי הגדול ביותר שלה מול ארה"ב והמערב. פתרון מוחלט או התעלמות מהסוגיה יפחיתו מחשיבותה של קהיר בעיני העולם.

• יחסי גומלין כלכליים: נכון שמצרים מייבאת גז טבעי מישראל (ממאגרים כמו 'לווייתן' ו'תמר'), אך אין מדובר ביחסי תלות חד-צדדיים אלא באינטרס הדדי מובהק:
  • האינטרס הישראלי: ישראל חייבת את התשתית המצרית (מתקני ההנזלה באידקו ודמיאט) כדי לייצא את הגז שלה לאירופה ולהכניס מיליארדי דולרים לקופה הציבורית.
  • האינטרס המצרי: מצרים משתמשת בגז למשק המקומי (כדי למנוע הפסקות חשמל) וגוזרת קופון מהנזלתו וייצואו מחדש.

• הפרדה בין ביטחון לכלכלה: המשטר המצרי מצטיין בהפרדה מוחלטת ("מידור") בין קשרים אסטרטגיים-ביטחוניים וכלכליים חיוניים לבין הדרג העממי. הגז זורם בצינורות תת-קרקעיים הרחק מעיני הציבור, ולכן אינו פוגע בנרטיב הרשמי של "השלום הקר".

• דוקטרינה צבאית: למרות השלום, הצבא המצרי (שהוא הכוח החזק ביותר במדינה ומנהל חלק נרחב מהכלכלה) עדיין מחנך את שורותיו במידה רבה לראות בישראל את "האיום הפוטנציאלי" המרכזי ממזרח.
• שימור תקציבי הסיוע: מצרים זקוקה לסטטוס קוו הזה כדי להצדיק את המשך קבלת הסיוע הצבאי האמריקאי המסיבי (כ-1.3 מיליארד דולר בשנה) שניתן לה כחלק מהסכמי קמפ דייוויד.