הפדיחה של משמרות המהפכה האיראנים: זרעו מאות מוקשים בים, איבדו את המפה ויצרו לעצמם מצור

לפי מודיעין אמריקאי שדווח על ידי הניו יורק טיימס, איראן הניחה את מוקשיה הימיים בחיפזון כה רב, ללא רישומים תקינים, עד שהיא איבדה מעקב אחר שדה המוקשים שלה עצמה. האם העולם הגיע למצב שאיראן לא מסוגלת לאתר, ובטח לא לאסוף, את המוקשים הימיים שלה אלא זקוקה לעזרת העולם שכבר הבין את המילכוד שהוא נמצא בו, ואם הוא רוצה לפתוח את מצרי הורמוז לשייט הוא צריך להתגייס למלאכת איתור ופירוק המוקשים הימיים?

• • פיזור בלתי מבוקר: במהלך העימות הצבאי שהחל בפברואר 2026, איראן השתמשה במאות סירות מהירות וקטנות של משמרות המהפכה כדי לזרוע מוקשים ימיים (כמו דגמי מחאם-3 ומחאם-7). הפיזור נעשה בצורה מבוזרת ובלתי מתואמת, ללא רישום של קואורדינטות מדויקות. 
  • סחיפה ימית: מעבר לחוסר הרישום, זרמי המים החזקים במצר הורמוז הזיזו וסחפו רבים מהמוקשים המגנטיים והתת-ימיים ממיקומם המשוער.
  • הודאה איראנית עקיפה: שר החוץ האיראני, עבאס עראקצ'י, רמז בעצמו על הבעיה כשהצהיר שהמצר ייפתח מחדש רק "תוך התחשבות במגבלות טכניות" – ביטוי שגורמי מודיעין מערביים פירשו כהודאה בכך שלטהראן אין את היכולת הטכנולוגית לאתר ולפנות את המוקשים של עצמה. 

• צורך בכוח משימה עולמי: מכיוון שאיש אינו סומך על "המסדרונות הבטוחים" המצומצמים שאיראן ניסתה להגדיר, נשיא ארה"ב דונלד טראמפ ומדינות המערב מקדמים מעורבות של ציי צבא בינלאומיים (כולל כלי שיט בריטיים וצרפתיים) לצורך "ציד מוקשים". 
• מורכבות הפירוק: מוקשים ימיים מודרניים אינם צפים פסיבית על המים; הם יושבים על הקרקעית ומתוכנתים להמתין לחתימת קול או רעש ספציפיים של ספינה מסוימת. פינוי מלא של נתיבי השייט במצר (שבו עוברים כ-20% מאספקת הנפט העולמית) צפוי לקחת חודשים ארוכים, ולא ימים ספורים כפי שקיוו בתחילה. 
• שינוי מאזן הכוחות: המצב יצר פרדוקס פוליטי; המצר שהיה "השalter הכלכלי" שאיראן איימה לסגור כרצונה, הפך למפגע סביבתי וביטחוני שאין לה שליטה עליו. כעת, מי שיקבע מתי יחזור לזרום הנפט העולמי הם הצבאות הזרים שיש להם את היכולת הטכנולוגית והכלים התת-ימיים לאתר ולנטרל את האיום.