וזאת למה מפגש הפסגה בטורקיה לא יביא לרגיעה במזרח התיכון ויפגע קשות בישראל- מבט מפוכח
כולם עוקבים אחר השיחות הגרעיניות הקרובות בטורקיה. אבל אם אתם חושבים שזו חזרה לשנת 2015, אתם חושבים לא נכון.
ארצות הברית ואיראן פונות לאנקרה לא כדי להחיות עידן אופטימי שאבד, אלא כדי לבחון האם דיפלומטיה עדיין יכולה לתפקד כמחסום אחרון לפני מלחמה.
סבב השיחות הזה מוגדר על ידי קווים אדומים נוקשים יותר, חוסר אמון עמוק יותר וסבלנות אסטרטגית פחותה בהרבה מכל הצדדים. מרווח הטעות דק כתער.
טורקיה היא בחירה לא מקרית
קיום השיחות הללו באנקרה הוא איתות פוליטי מכוון. טורקיה אינה בירה מערבית וגם לא זירה טכנוקרטית ניטרלית. זה מושך את המשא ומתן אל מחוץ למסלול וושינגטון-אירופה וממקם אותו בידי מעצמה אזורית המקיימת יחסי עבודה עם טהרן ונאט"ו כאחד.
עבור איראן, אנקרה מצמצמת את האופטיקה של לחץ מערבי וכניעה סמלית.
עבור ארצות הברית, היא מציעה פלטפורמה אזורית שנמנעת ממראית עין של כניעה, תוך שמירה על דיפלומטיה בחיים.
עבור טורקיה, זהו מהלך אסטרטגי: מיצוב עצמה כמתווכת הכרחית במזרח תיכון הנסחף לעבר הסלמה בלתי נשלטת. זה לא רק עניין של לוגיסטיקה. מדובר בעיצוב מחדש של הזירה הדיפלומטית.
הקווים האדומים של איראן לא ניתנים למשא ומתן
טהרן נכנסת לשיחות עם מנדט צר ונוקשה: תיק הגרעין הוא התיק היחיד. לא יותר מזה. איראן שללה באופן מוחלט דיון בשני נושאים שוושינגטון ובעלות בריתה רוצים נואשות שיעלו על הפרק.
טילים בליסטיים
איראן רואה בתוכנית הטילים שלה את עמוד השדרה של ההרתעה שלה באזור רווי בבסיסים אמריקאים, כוח אווירי מתקדם ושכנים עוינים. מנקודת מבטה של טהרן, משא ומתן על טילים יהיה שקול לפירוק נשק מרצון.
בעלי ברית אזוריים
רשת בעלות הברית האזוריות של איראן אינה מנוף שניתן לסחור בו תמורת הקלה בסנקציות; היא עומק אסטרטגי.
"ציר ההתנגדות" מוטמע בדוקטרינת הביטחון של איראן. טהרן מאמינה שכניעה שלה תזמין כפייה עתידית, לא יציבות. עמדות אלה אינן קלפי מיקוח. אלו הן מגבלות מבניות.
לא משנה אם תהיה עסקה או לא – ההעשרה תימשך
זוהי הדילמה המרכזית. איראן הבהירה באופן חד משמעי: העשרת האורניום תימשך על אדמת איראן, ללא קשר לתוצאה.
זה היה פעם קו אדום מוחלט עבור וושינגטון. כיום, ייתכן שזו האפשרות הריאלית היחידה שנותרה. כל הסכם בר-קיימא לא יבטל העשרות. במקום זאת, זה יסתובב סביב מגבלות, לוחות זמנים, מנגנוני אימות ומשטרי ניטור. הוויכוח כבר אינו על האם איראן מעשירה, אלא באיזו כמות, באיזו מהירות, ותחת פיקוחו של מי. שינוי זה לבדו מדגיש עד כמה דרמטית השתנה האיזון האסטרטגי מאז עידן הסכם הגרעין.
הפקטור הישראלי:
כאן השיחות הופכות למסוכנות באמת. העדיפות של וושינגטון היא בלימה, צמצום מתחים, מניעת פיצוץ אזורי וקניית זמן.
העדיפות של ישראל היא חיסול ופירוק מה שהיא רואה כאיום קיומי.
אם ארצות הברית תחתום על הסכם שלא ייפגע ביכולות הטילים של איראן ובריתות האזוריות, הפער האסטרטגי בין וושינגטון לירושלים יגדל בחדות, וההיסטוריה מראה שפערים כאלה הם המקום שבו משגשגות החלטות חד-צדדיות.
המרחב הזה, בין האיפוק האמריקאי לדחיפות הישראלית, הוא המקום שבו קיים הסיכון להסלמה, חישוב שגוי או עימות ישיר.
לסיכום
השיחות בטורקיה לא "יתקנו" את המזרח התיכון. הן לא נועדו לעשות זאת.
דיפלומטיה עם איראן לא יכולה להתבסס על כפייה בלבד, ואיראן הבהירה היכן עוברים גבולותיה.
השאלה האמיתית היא כבר לא האם איראן תיכנע. התשובה הזו כבר ידועה. השאלה עכשיו היא זו: האם ארצות הברית מוכנה לקבל עסקה המוגבלת על ידי המגבלות הקשות של איראן, או שמא השיחות הללו הן רק התחנה הסופית לפני חזרה להסלמה? כי אם הדיפלומטיה תקרוס כאן, היא לא תיכשל בשקט, והאזור ישלם את המחיר.
