תקיפה אמריקאית באיראן – ניתוח תמונת מצב וגישות אסטרטגיות

תקיפה אמריקאית באיראן – ניתוח תמונת מצב וגישות אסטרטגיות
מסגור אסטרטגי: המאבק על הבריתות וההגמוניה

הניתוח שלהלן נפתח בהנחת יסוד רחבה: ארצות הברית פועלת בשנים האחרונות לצמצום, שחיקה ואף פירוק הדרגתי של מארג הבריתות שסין בונה בזירות מפתח, ובראשן המזרח התיכון. אין מדובר בעימות ישיר עם בייג׳ינג, אלא במאמץ עקבי לפגוע בנכסיה האזוריים של סין ולמנוע ממנה לבסס הגמוניה פרגמטית המבוססת על שותפויות ארוכות־טווח, תלות כלכלית ועמימות ביטחונית.
במסגרת זו, איראן נתפסת בוושינגטון כבעלת ברית אסטרטגית מרכזית של סין במזרח התיכון – לא כבן־ברית אידאולוגי, אלא כנכס גאופוליטי. איראן מספקת לסין עומק אזורי, גישה למשאבי אנרגיה מחוץ למרחב ההשפעה האמריקאי, וצומת גאוגרפי המחבר בין המזרח התיכון, מרכז אסיה ונתיבי סחר יבשתיים. במובן זה, איראן ממלאת עבור סין תפקיד מקביל – אם כי לא זהה – לתפקיד שישראל ממלאת עבור ארצות הברית.
מכאן נגזרת הבנה אמריקאית עקרונית: אם ברצונה של וושינגטון לבלום או לשבור את מאמצי ההתרחבות הסינית במזרח התיכון, המשטר האיראני חייב להיחלש באופן ניכר – או ליפול. לא כיעד צבאי נקודתי, אלא כחוליה מרכזית במערכת בריתות רחבה יותר.

קרדיט: טהרן טיימס

מדוע איראן חשובה לסין יותר מכפי שנדמה?
איראן אינה עבור סין שותפה אידאולוגית, אלא נכס אסטרטגי רב־שכבתי.

ראשית, היא מהווה עוגן אנרגטי ארוך־טווח, המאפשר לבייג׳ינג גישה לנפט ולגז גם תחת סנקציות ולחצים מערביים.

שנית, איראן היא צומת גאוגרפי מרכזי המחבר בין מזרח אסיה, מרכז אסיה והמזרח התיכון – מרכיב חשוב בנתיבי הסחר היבשתיים של יוזמת החגורה והדרך.
בנוסף, איראן מאפשרת לסין השפעה אזורית בעלות נמוכה יחסית. בייג׳ינג נהנית מהעמקת נוכחותה במזרח התיכון מבלי להיגרר לעימותים צבאיים ישירים, תוך שימוש בשחקנים מקומיים שמפעילים כוח בפועל. זהו מודל השפעה שממקסם תועלת ומצמצם סיכון.

השוואה זהירה: איראן עבור סין וישראל עבור ארה״ב
ההשוואה בין איראן לישראל אינה סימטרית, אך היא שימושית לצורך הבנת ההיגיון האסטרטגי. ישראל היא נכס אסטרטגי מובהק עבור ארצות הברית – שותפה ביטחונית, מודיעינית וטכנולוגית, המעוגנת בברית ערכית וצבאית עמוקה.

איראן אינה ממלאת תפקיד זהה עבור סין, אך היא ממלאת תפקיד מקביל במבנה ההשפעה.
עבור סין, איראן היא נכס שמרחיב טווח, יוצר עומק אזורי, ומאתגר את היכולת האמריקאית לבודד יריבים. פגיעה משמעותית במשטר האיראני אינה רק פגיעה באיראן עצמה, אלא פגיעה ביכולת של סין להציג אלטרנטיבה למערכת הבריתות האמריקאית.
מכאן, שגם אם ארצות הברית אינה רואה באיראן איום קיומי ישיר, היא מבינה שפגיעה ביכולת התפקוד של המשטר האיראני היא מנוף אסטרטגי מול סין. עם זאת, מנוף זה רלוונטי רק אם הפגיעה היא עמוקה דיה כדי לערער את ערך איראן כנכס – ולא אם היא מסתכמת בעימות צבאי נוסף שמחזק את הלכידות הפנימית.

קרדיט: רשתות חברתיות

גישה ראשונה: ריסון אסטרטגי והיערכות הגנתית
על פי גישה זו, ארצות הברית מחזיקה הן ביכולת והן ברצון לפעול צבאית נגד איראן, אך בוחרת במודע שלא לעשות זאת בשלב זה. ההימנעות מתקיפה אינה תוצאה של היעדר יכולת או רצון – שני אלה קיימים – אלא של החלטה אסטרטגית לדחות מהלך התקפי, המבוססת על הערכת מצב עדכנית.
לפי תפיסה זו, היעד המרכזי של וושינגטון הוא מניעת הסלמה יזומה מצד איראן. ריכוז כוחות אמריקאיים באזור, הצהרות הרתעה חריפות והצבת קווים אדומים נועדו בראש ובראשונה לבלום יוזמה איראנית, לא להכשיר תקיפה מיידית.
הנחת היסוד כאן היא שתקיפה אמריקאית־ישראלית לא תוביל לקריסת המשטר האיראני. ניסיון העבר מלמד שמהלך חיצוני נוטה לאחד שורות, לחזק לגיטימציה פנימית ולהרחיב את מרחב הפעולה של המשטר לדיכוי. גם בגל המחאה הנוכחי, המשטר הצליח לבלום את האיום ולשמר שליטה.
בנוסף, תקיפה הייתה גוררת תגובה איראנית רחבה – לא בהכרח כמכה אחת, אלא כהסלמה מתמשכת ורב־זירתית מול ישראל ומטרות אמריקאיות. בהינתן הערכות בדבר עוצמת התגובה האפשרית, ארצות הברית אינה מעוניינת ליזום מהלך שמאלץ אותה ואת בעלות בריתה לנהל מערכה ארוכה ומורכבת.

גישה שנייה: מהלך כוח ושבירת המשחק
הגישה השנייה גורסת כי טראמפ אינו מחויב לדפוסי ריסון קלאסיים. לפי תפיסה זו, הוא מאמין שכוח מייצר מציאות, וכי מהלך צבאי חד עשוי לשנות את מאזן הכוחות האזורי והגלובלי, גם במחיר סיכון מחושב.
במסגרת זו, תקיפה באיראן נתפסת לא רק כפעולה נגד משטר עוין, אלא כאיתות רחב: הדגמת נכונות אמריקאית לשבור כללי משחק, לחזק את אמון בעלות הברית האזוריות, ולערער את מאמצי ההתבססות של סין.

עם זאת, גם בגישה זו תקיפה אינה מטרה בפני עצמה. טראמפ נוטה לפעול כשהוא מזהה תוחלת ברורה – הישג שניתן להציג, רווח תדמיתי, או שינוי מאזן שניתן למדידה.

קרדיט: איראן פרמייר

נקודת ההכרעה: מדוע, למרות הכול, לא צפויה תקיפה כעת, אלא אם תוצאתה היא הפלת המשטר האיראני או החלשתו באופן משמעותי?
המסקנה העולה מניתוח שתי הגישות היא שטראמפ לא יבחר במהלך התקפי כל עוד אינו מעריך שסיכויי ההצלחה האסטרטגית גבוהים והמחיר נשלט.
בהקשר זה, תקיפה תישקל ברצינות רק אם תתקיים הערכה שהמשטר האיראני עלול לאבד רציפות ריבונית – לא רק להיפגע צבאית. במילים אחרות, טראמפ יעדיף לפעול רק כאשר הוא מאמין שהמהלך יכול לערער את יציבות המשטר עצמו, ולא רק לייצר עימות נוסף.
תנאי מפתח לכך הוא מעמדו של המנהיג העליון. כל עוד חמינאי נוכח על אדמת איראן ומתפקד כמוקד סמכות עליון, המערכת שומרת על לכידות בסיסית. ההערכה היא שחלון הזדמנויות אמיתי להפלת המשטר, בסיכון נמוך יחסית, עשוי להיווצר רק בתרחיש שבו חמינאי אינו נוכח פיזית במדינה או שאינו מתפקד בפועל.

קרדיט: אלדד- אנאליסט מקבוצת נציב       קרדיט לתמונות: רשתות חברתיות