חד משמעית: המחקר שמוכיח שההתנתקות מהסלולר בסוף היום משפר משמעותית את התפקוד

״למה אני מכבה את הטלפון ושם אותו במגירה ברגע שאני נכנס הביתה?

זה אולי נשמע קיצוני על סף ההזיה בעידן של היום, אבל ההחלטה הזו לא נובעת מרצון להתנתק מהעולם, אלא מתובנה מאיימת שמגובה במחקר. הטלפון שלי מעסיק לי את המוח, גם כשאני לא נוגע בו.

תמיד חשבתי שאם הטלפון על השתק, או הפוך על השולחן, אני "חופשי". אבל זה עדיין הרגיש לי שגם כשהטלפון לידי והפוך או במיוט, הוא עדיין מציק לי.

הלכתי ובדקתי ומחקר אחד, באוניברסיטת טקסס, הוכיח לי שהאינסטינקט הראשוני היה נכון.
חוקרים לקחו 800 איש ונתנו להם משימות קוגניטיביות. ההבדל היחיד? המיקום של הסמארטפון. או על השולחן (הפוך), או בכיס/תיק או בחדר אחר. התוצאות היו חד-משמעיות: אלו שהניחו את הטלפון בחדר אחר תפקדו משמעותית טוב יותר מאלו שהניחו אותו על השולחן (גם כשהוא היה כבוי והפוך!).

למה זה קריטי לנו כבני אדם? זה לא קשור לעבודה או ללמידה, זה קשור לאיכות החיים שלנו. לפי החוקרים, המוח שלנו משקיע אנרגיה אדירה ב"לא להסתכל" על הטלפון. עצם הנוכחות שלו בטווח ראייה או בכיס דורשת מאיתנו משאבים מנטליים כדי לעכב את הדחף לבדוק מה חדש.

בסוף היום, אנחנו מוצאים את עצמנו:

*- פחות נוכחים בשיחות עם האנשים שחשובים לנו.
*- פחות יצירתיים, כי המוח עסוק ב"רעש רקע" של הציפייה להתראה.
*- יותר עייפים מנטלית, מבלי להבין בכלל למה.

החלק שהדהים אותי במחקר היה שהמשתתפים בכלל לא הרגישו שהם פחות מרוכזים.

אנחנו משקרים לעצמנו שאנחנו בשיא שלנו, בזמן שחלק מה"מעבד" שלנו רץ על ריק רק בגלל שהמכשיר נמצא בסביבה.
זו הסיבה שהמגירה בכניסה לבית הפכה לחברה הכי טובה שלי. כשאני מכבה את המכשיר ושם אותו שם, אני מחזיר לעצמי את המשאבים הקוגניטיביים שלי.

אני לא רק "זמין" למשפחה או לעצמי, אני באמת שם, עם מאה אחוז מהיכולת המנטלית שלי ויכול להתרכז *באמת* במה שאני עושה. לתכנת או ללמוד, לדבר עם הילדים, לבשל או אפילו לנוח.

הפרדה פיזית היא לא עונש שאני מעניש את עצמי, היא הדרך היחידה שלי לחזור להיות חכמים ונוכחים יותר בעולם שבו כולם נלחמים על תשומת הלב שלנו.״

המקור: רן בר-זיק      קרדיט לתמונות: