משבר חדש בים סוף בין מצרים לאתיופיה

ראש ממשלת אתיופיה, אביי אחמד, אישר כי גישת ארצו למוצא ימי אינה עוד אופציה אלא “הכרח בלתי נמנע”, דבר המצביע בבירור על כך שאתיופיה רואה בנמל אסאב האריתראי כמוצא הטבעי שאליו עליה לחזור.

בדבריו, הדגיש אביי אחמד כי גישת אתיופיה לים סוף היא סוגיה משפטית, היסטורית, גיאוגרפית וכלכלית, וקורא לגישה רגועה ורציונלית. הוא הבהיר כי אדיס אבבה אינה שואפת למלחמה, אך “מסוגלת לפעולה החלטית אם היא תוטל עליה”, ובמקביל הזהיר מפני היגררות לעימות צבאי.

מצב זה מעלה שאלות לגבי האם האזור צועד לקראת מתחים מחודשים בין אתיופיה לאריתריאה, וכיצד מצרים, שאישרה שוב ושוב כי ביטחון ים סוף הוא נחלתן הבלעדית של מדינות השוכנות לחופיה, תגיב. זה גם מעלה שאלות לגבי הצעדים שאתיופיה עשויה לנקוט כדי להחזיר לעצמה את הגישה לים, אותה איבדה לאחר עצמאותה של אריתריאה ב-1993.

כדי להבין את שורשי המשבר, יש לחזור להיסטוריה הימית של אתיופיה. בשנת 1952, האומות המאוחדות החליטו לאחד את אריתריאה עם אתיופיה באיחוד פדרלי, והעניקו לאדיס אבבה גישה לים דרך נמלי ים סוף, אסאב ומסווה. עם זאת, לאחר שאריתריאה קיבלה עצמאות רשמית בשנת 1993 בעקבות משאל עם מוחץ, אתיופיה איבדה את הגישה היחידה שלה לים, והפכה למדינה ללא מוצא לים.

למרות שאתיופיה המשיכה להשתמש בנמל אסאב במסגרת הסכמי סחר בשנים שלאחר מכן, פרוץ מלחמת הגבול בין שתי המדינות בשנת 1998 הובילה לסגירה קבועה של נמלי אריתריאה לתנועה אתיופית. מאז, אתיופיה הפכה לתלויה כמעט לחלוטין בנמל ג’יבוטי, דרכו עוברים יותר מ-90% מסחר החוץ שלה. ( קרדיט: ערביכ דפנס)

קרדיט: מפות גוגל