ראיון מקיף עם רב המפרץ הד”ר אלי עבאדי. חלק ב’

 

מהסוד אל הציבור

לפני ההסכמים, הקהילה היהודית באמירויות לא עלתה על 200 איש, והתפללה בוילה פרטית הרחק מאור הזרקורים. “הפגישות שלהם לא היו סודיות לחלוטין, אבל הן גם לא היו פומביות. לאחר ההסכמים, הכל השתנה. התבקשנו להפוך לקהילה רשמית, והם בחרו בי כרב וראש שלהם.”

עבאדי מתאר את הרגע המחולל שהתרחש בנוכחותם באיחוד האמירויות הערביות: “לפני כן, אף אחד לא חבש כיפה ברחוב. אחרי ההסכמים, התחלנו להסתובב בלבוש דתי, לקבל חיוכים ולשמוע ברכות: ‘ברוכים הבאים, אנחנו שמחים לארח אתכם'”.

“זה היה רגע סמלי ענק, לאחר שהפך לכבוד ציבורי.”

מאז, נערכו חגים וחגיגות, בהשתתפות דמויות ממשלתיות וקהילתיות. “בשנת 2021, ילד יהודי בבית ספר במפרץ הצהיר בגאווה על זהותו הדתית. התרגשתי עמוקות משום שמה שהילד הזה עשה בפומבי, לא יכולתי לעשות בלבנון.”

 

דתות כגשרים

תמונה של אל-עבאדי נואם במסגד באמירויות הפכה ויראלית ועוררה מחלוקת רבה. עם זאת, הוא העיר ברוגע: “הזמנו את השייחים והאימאמים לבית הכנסת וחגגנו יחד. כולנו ילדיו של אברהם, אז למה שדתות יהפכו לחומות? הן צריכות להיות גשרים”.

הוא מוסיף, “לדעתי, כ-80% מתורות היהדות והאסלאם דומות: אמונה באל אחד, צודק וחזק, וההבדלים מוגבלים למנהגים”.

הוא נזכר בחתונה היהודית הראשונה שנערכה באמירויות: “זה היה אירוע מרגש מאוד. במדינה ערבית שבה לא נשמע דבר כזה במשך מאה שנה, ערכנו חתונה פומבית והרמתי את קולי בתפילה ללא פחד. בכיתי כי הבנתי שמה שנסגר לפני מאה שנה נפתח מחדש היום”.

אחר כך הוא מוסיף בחיוך רגוע: “אני מאמין ששלושה רבעים מיהודי העולם, לא כולל אלה החיים בישראל, יוכלו למצוא את עתידם בעולם הערבי. המזרח התיכון יוכל לחזור להיות הבית הטבעי ליהודים, כפי שהיה במשך מאות שנים”.

הרב אלי עבדי (עניבה צהובה) מצטרף לקהילה היהודית באיחוד האמירויות הערביות בחגיגת חנוכה (צילום: באדיבות)

 

בין מלחמה לדו-קיום

עבאדי מאמין שהנוכחות היהודית במפרץ אינה סמלית עוד: “שיתוף הפעולה הכלכלי והמסחרי הוא אמיתי, והסחר בין איחוד האמירויות הערביות לישראל עלה על מיליארד דולר בשנה”. עם זאת, הוא אינו מכחיש את החששות בעקבות מלחמת עזה: “אנו עדים לירידה במספר הקהילה מכ-2,000 לכ-1,000. האנטישמיות גברה גם ברחבי העולם, והתרחשו פיגועים בבתי כנסת באירופה ובאמריקה. לכן, חזרנו לשלב של זהירות קיצונית ואנו מקיימים פגישות עם הרשויות כדי להגן על אתרי פולחן”.

הוא מתאר את החוויה היהודית באמירויות כ”מודל ייחודי, אך אינו היחיד”: בבחריין יש קהילה מכובדת ותיקה, ובערב הסעודית יש יהודים העובדים בתחומים שונים. “אנו מקווים שהנסיבות יאפשרו הקמת קהילה רשמית שם בקרוב”.

בנוגע להשפעת הפצצת ישראל ,על קטאר בספטמבר האחרון, על עתיד הסכמי אברהם או תהליך השלום בין ישראל לקטאר, אומר עבאדי: “אני לא מאמין שהייתה לכך השפעה מהותית. מטבע הדברים, לכל מדינה יש את החישובים הפוליטיים והתזמון שלה, ועליה לגנות פעולות כאלה ולהצהיר על דחייתה את מה שקרה”.

 

דת ופוליטיקה

בנוגע לקשר בין דת לפוליטיקה, אומר הרב אלי עבדי, “פוליטיקה גוברת לעתים קרובות על אינטרס אישי, וזה מחליש את הסיכויים לשלום. אם פוליטיקאים היו מתמקדים באינטרסים של העם, השלום היה מושג מזמן”.

הוא מוסיף, “לפוליטיקאים רבים אין הבנה אמיתית של דת. הם משתמשים בטקסטים כדי לשרת את האג’נדות שלהם. גם אם נסביר להם שזה לא מה שהדת אומרת, הם לא מקשיבים כי זה לא משרת את האינטרסים שלהם”.

כיצד ניתן לתקן זאת?

“שני הצדדים חייבים להאמין בשלום. אם צד אחד רוצה להשמיד את השני, שלום לא יושג. כל אמצעי שיעצור את שפיכות הדמים הוא הטוב ביותר עבור כולם.”

 

זכרו של האב

בסוף דבריו, עבאדי פונה לאביו, שנפטר לפני יותר משלושים שנה: “הלוואי והיה חי לראות אותי חוזר למדינה ערבית כרב ראשי, מתקבל בכבוד. אבי חווה גלות ורדיפות, ורכושו הוחרם. כיום, יש כאלה שפתחו את דלתותיהם בפנינו באהבה.” הוא עוצר לרגע לפני שאומר, “אני מאמין שהוא רואה זאת עכשיו מהשמיים, ושנשמתו שמחה במפגש האנושי הזה בין מוסלמים ליהודים, בין כל ילדיו של אברהם.”

מביירות לדובאי, מפחד לתקווה, מסעו של אלי עבאדי חוצה גשר בין זיכרון גולה למציאות חדשה שחווה שוב דו-קיום. עבורו, דתות אינן סיסמאות אלא רגעים אנושיים פשוטים: תפילה פומבית לאחר פחד ממושך, או תמונה של אימאם, כומר ורב אוחזים ידיים.

קרדיט: אלחורה    קרדיט לתמונות: אלחורה