מערכות טילי ההגנה האווירית החזקות ביותר בעולם. ספויילר: ולתפארת מדינת ישראל!
בעקבות מתקפת הטילים האיראנית בליל ה-1 באוקטובר, אשר זעזעה את שטח ישראל, התברר כי המירוץ לרכישת מערכות ההגנה מפני טילים החזקות ביותר אינן עוד מותרות, אלא הפך לסוגיה קיומית עבור מדינות רבות.
ההתקפה, שכונתה על ידי טהרן “הבטחה אמיתית 2”, “الوعد الصادق 2″ , כללה שימוש בטילים בליסטיים והיפרסוניים שהגיעו למטרותיהם תוך דקות, וחשפה את גודל האתגר העומד בפני מערכות הגנה אווירית קונבנציונליות, כולל אלו הפרוסות בישראל.
לנוכח הסלמה זו, ישראל הבינה כי אינה יכולה להתמודד לבדה עם מתקפות טילים מורכבות ועוצמתיות, מבלי לחזק את הגנתה באמצעות שותפות ישירה עם וושינגטון. בהקשר זה, משרד ההגנה האמריקאי הודיע ב-13 באוקטובר על תוכניות לפרוס בישראל את מערכת ההגנה האווירית THAAD, מערכת אמריקאית המתמחה ביירוט טילים בליסטיים ארוכי טווח, ושפריסתה תלווה בפריסת כוח אמריקאי שיפקח על פעולתה ויבטיח את מוכנותה ללחימה.
קרדיט: רשתות חברתיות
בהצהרה שפרסם הפנטגון נאמר כי צעד זה נועד “לחזק את ההגנה האווירית של ישראל בעקבות התקיפות האיראניות חסרות התקדים שהתרחשו ב-13 באפריל וחזרו על עצמן בתחילת אוקטובר”. פחות משבוע לאחר מכן, אישר מזכיר ההגנה האמריקאי לויד אוסטין את האצת הפריסה, והודיע כי מערכת ה-THAAD כבר מוצבת בתוך ישראל.
מהלך זה נובע מהבנת מגבלות מערכת ההגנה האווירית של ישראל, למרות אופייה המורכב והרב-השכבתי, בהתמודדות עם התקפות טילים עזות ומתואמות. המערכת הישראלית מבוססת על מספר שכבות, שכל אחת מהן אחראית על יירוט סוגים ספציפיים של איומים בטווחים ובגבהים שונים.
כיפת ברזל מהווה את השכבה הראשונה, שנועדה ליירט רקטות קצרות טווח, פצצות מרגמה וארטילריה, בטווח של 4 עד 70 קילומטרים. אחריה נמצאת מערכת “קלע דוד”, המיירטת רקטות בטווח בינוני וגדול, בטווח של 40 עד 300 קילומטרים, מה שמאפשר לה להתמודד עם איומים גדולים ורחוקים יותר.
מערכת “החץ” כוללת מספר דורות, כאשר הבולטת שבהן היא “חץ 2”, שנועד ליירוט טילים בליסטיים לטווח קצר ובינוני מחוץ לאטמוספירה. בגרסתה המשודרגת- “חץ 3”, יכולתה של המערכת ליירוט מטרות בגבהים ובטווחים גדולים יותר, כולל טילים בליסטיים בין-יבשתיים, משופרת, מה שהופך אותה לחלק העליון של ארכיטקטורת ההגנה האווירית הרב-שכבתית של ישראל.
עם ההסלמה באיומי האוויר והטילים, מדינות רבות במזרח התיכון נכנסו למרוץ לרכישה או פיתוח של מערכות הגנה אווירית מתקדמות.
סוללת THAAD:
קרדיט: ויקיפדיה
מתותחים לבינה מלאכותית: מאה שנה של פיתוח
ראשיתן של מערכות הגנה אווירית מתוארכת למלחמת העולם הראשונה, כאשר תותחים פרימיטיביים שימשו נגד מטוסים תוקפים על סמך ניבוי מסלוליהם. במהלך מלחמת העולם השנייה, מערכות אלו התפתחו עם הסלמת ההתקפות האוויריות וההתקדמות בטכנולוגיית התעופה, והעולם שקע לאחר מכן במרוץ חימוש טילים בין ארצות הברית לברית המועצות.
בשנות ה-50 הופיעו מערכות ההגנה הראשונות מפני טילי קרקע-אוויר. מערכת נייקי-אייג’קס האמריקאית נכנסה לשירות בשנת 1954, בעוד שהסובייטים פיתחו את מערכת S-25 ברקוט בשנת 1955 במיוחד כדי להגן על מוסקבה מפני טילים אמריקאים.
עם הופעתם של מטוסי סילון מהירים יותר, מערכות מסורתיות כבר לא הספיקו. בסוף שנות ה-50 הוכנסה טכנולוגיה דיגיטלית ומחשוב להכוונה ומעקב. בשנת 1957 הופיעה מערכת S-75 Divina הסובייטית, שהתפרסמה בהפלת מטוס ריגול אמריקאי בשנת 1960. וושינגטון הגיבה עם מערכת נייקי-הרקולס בשנת 1958, המסוגלת לשאת ראשי נפץ גרעיניים ליירוט מפציצים.
S-75 Divina:
מפטריוט לחץ וכיפת ברזל
בסוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80, מערכות ההגנה חוו מהפכה של ממש. בשנת 1976 הכריזה ארצות הברית על מערכת הפטריוט, שהפכה לאחת ממערכות ההגנה האווירית המפורסמות בעולם. בתחילה פותחה מערכת זו ליירוט מטוסים, ולאחר מכן שונתה ליירוט טילים בליסטיים טקטיים. היא נחשבת למערכת ההגנה האווירית הראשונה שהסתמכה לחלוטין על מחשבים לצורך מעקב והכוונה.
בשנות ה-90 פיתחה ארצות הברית את מערכת ה-THAAD, המסוגלת ליירט טילים בתוך ומחוץ לאטמוספירה, ולאבטח אזורים רחבים יותר מאשר הפטריוט.
ברית המועצות השיקה את ה-S-300 ולאחר מכן את ה-S-400, שנכנס לשירות בשנת 2007. מערכות אלו כוללות ארבעה סוגי טילים ליירוט איומים אוויריים מרובים מטווחים קרובים וארוכים, ומספקות ארכיטקטורת הגנה רב-שכבתית.
בשנות ה-90, סין רכשה בהצלחה את סוללת הפטריוט האמריקאית ושילבה אותה עם טכנולוגיית S-300 רוסית כדי לייצר את מערכת HQ-9 , שנכנסה לשירות בשנת 1997 ונשארה הבולטת ביותר במאגר הנשק של בייג’ינג עד היום.
איראן, שעמדה בפני סנקציות מערביות נרחבות, הסתמכה על פיתוח מערכות הגנה פנימיות, כולל באוואר 373, ראאד, טאבאס, ח’רחד 3 וקאמין 2.
עם כניסתה של המאה ה-21, מערכות ההגנה האווירית עמדו בפני אתגרים גוברים, החל מכטב”מים ועד טילים היפרסוניים ושיטות שיבוש אלקטרוניות מתקדמות. העימות בין ישראל לאיראן חשף טקטיקה חדשה המכונה “רוויה בהגנה”, שבה מספר רב של טילים נורים בו זמנית כדי לבלבל את המערכות ולרוקן את טילי היירוט שלהן.
גם ההיבט הכלכלי של לוחמה אווירית הפך למוקד מרכזי. עלות טיל כיפת ברזל בודד מגיעה ל-50,000 דולר, בעוד שטיל החץ יכול לעלות כמיליון דולר. עובדה זו הניעה את ישראל לפתח את מערכת “כיפת ברזל” הלייזרית, שעלות היירוט שלה אינה עולה על דולרים בודדים. היא מצטיינת גם ב”מאגר חימוש” בלתי מוגבל ובמהירות יירוט מיידית מבלי להשאיר אחריה גשם של שברים.
קרן אור:
קרדיט: משרד הביטחון
“כיפת הזהב” של אמריקה: הגנה לחלל
בארצות הברית, הנשיא דונלד טראמפ הודיע על כוונת ארצו לבנות מערכת הגנה משולבת מפני טילים “קרקע-חלל”, שכונתה ” כיפת הזהב ” , בעלות מוערכת של 175 מיליארד דולר. מערכת זו מסתמכת על שילוב של הגנות קרקעיות, ימיות וחלליות, וכוללת לוויינים המצוידים בחיישנים מתקדמים המסוגלים לזהות וליירט טילים, אפילו כאלה ששוגרו מהחלל.
ברור שהמרוץ לפיתוח מערכות הגנה אווירית פתוח לרווחה, לא רק כדי להגן על ערים ותשתיות, אלא גם כדי להגן על לוויינים, רשתות תקשורת ורשתות ניווט לנוכח מלחמות שעלולות להתפשט מעבר לאטמוספירה אל החלל החיצון.
האם כוכבי לכת וכוכבים אחרים יהיו שדות הקרב הבאים? האם החלל יהפוך לפלטפורמה העיקרית לסכסוכים במלחמות המחר? ימים יגידו!
קרדיט: דפנס ערביכ קרדיט לתמונות: רשתות חברתיות