חורבן עזה: למה הערבים בפאניקה ובחרדה, נורמליזציה, איראן ולמה ה”בכירים” אצלנו מתבלבלים. דעה

כשהסעודים קונים נשק באמריקה זה פרוטקשן. כשהם מתחנפים לצרפת זו פאניקה.
ובישראל? בכירים מבוהלים, כי הם באים מתרבות של קביעות ולא של הכרעה.

אבל כלל ברזל הוא: כשהיריב בהיסטריה אתה כנראה עושה משהו נכון. תמשיך. הוא יישבר.

1. בשבועות הקרובים יגיע גל של לחץ מדיני. צפוי, מתוזמן, מתואם.
הערבים יצעקו, האירופים יזהירו, והאמריקאים יתנדנדו.
זו הנקודה להבין מי נגד מי.
במו”מ, כשאתה רואה את הצד השני מאבד עשתונות, אתה לא נרגע. אתה מכה חזק יותר.
המצוקה בצד השני היא סימן ההכר שאתה מנצח.

 

2. ארצות ערב בפאניקה כי איראן על הגב שלהם, לא על שלנו. והם חייבות נורמליזציה עם ישראל ברקע חורבן עזה.

האיראנים ברמה הגרעינית וממקומו בלבד איום על ישראל. אך איראן כמדינה לא.

לעומת ישראל – מדינות המפרץ חיות על קו האש.
הצבא האיראני לא יודע לתפקד אלפי קילומטרים מהבית ועם חורבן טבעת החנק של חיזבאללה ואסד, איראן ללא גרעין עדיין אפקטיבית מול מדינות ערב בשל קרבה גיאוגרפית.
.
כטב”מים, טילי שיוט ואפילו איום פלישה ימית זה לא תרחיש, זו מציאות. החות’ם התהדרו בסגירת נתב”ג מול ישראל אך ב-2019 שיתקו מתקני נפט בסעודיה.

אם ישראל תחסל את הגרעין אך איראן תשרוד – השיעים ירכזו את חרבם על המדינות הסוניות. לא משנה אם משמרות המהפכה ישרדו או האיראן יקומו חילונים.

מסע הקניות אצל טראמפ לא היה סימן לעושר אלא לחרדה.
זו תרבות שצריכה לשלם פרוטקשן כדי לשרוד. הציוויליזציה הערבית מפחדת. בצדק.

 

3. פחד חדש: קו האש עבר מישראל למצרים, טורקיה וסעודיה

עזה עבור מצרים לא הייתה רק בעיה הומניטרית אלא מנוף שליטה.
הרצועה שימשה כמרחב חיץ, כקלף מיקוח מול ישראל וכבולם מול ההשפעה האיראנית: מצרים דרך סיני אפשרה לחמאס להתחמש ואיראן ירדה ממנה.

אבל כשהרצועה נחרבת והעזתים נעלמים, מצרים עומדת עירומה.
הגבול הדרומי שלה נפרץ תודעתית גיאופוליטית, והאיום האיראני שבעבר נדחק לעזה כעת מתקרב לקהיר.

גם הסעודים והטורקים מרגישים זאת היטב.
ההשפעה האיראנית מקיפה את שניהם.
טורקיה, סעודיה והמפרץ שנכנסו לסוריה – מפחדות מאיראן. בעימות מול החות’ים ב-2019  לא סגרו לסעודיה את נתב”ג – במתקפת כטב”מים הורידו חצי מתפוקת הנפט של סעודיה.

וזה השבר. אם ישראל תכריע את עזה ותפנה לגרעין, אך השלטון האיראני ישרוד; הערבים יישארו לבד מול טהרן.

 

4. חורבן רעיון “המדינה הפלסטינית”.

העולם הסוני והמערב הפרוגרסיבי משקיעים את כל הכוח כדי להציל את רעיון המדינה “הפלסטינית”.
אבל עזה חרבה. ערים נעלמו.
מרכבות גדעון מחזירות את הריבונות.
ובאולפנים בישראל עדיין מדקלמים: “אי אפשר לנצח רעיון”
צודקים. אבל אפשר לרוקן אותו מאוכלוסייה, מאדמה, מתשתית ואז אין לו לאן לשוב.
הפתרון לרצועת עזה הוא אחד: הגירה.

התוצאה: לא תקום עוד “מדינה פלסטינית”. גם אם כל העולם יכיר בה”, אין לה התכנות מעשית עם חורבן עזה. לחצו כאן להרחבה על מות הסכמי אוסלו.

 

5. ארצות ערב חייבות נורמליזציה עם ישראל.

לא סתם המחבל מסוריה רוצה שלום ולבנון רוצה נורמליזציה שוב ושוב; בלי נורמליזציה עם ישראל, העולם הערבי יהיה חשוף לאיראן.

העולם הערבי חייב לבחור: חיי עזתים ולהיות בסכנה מאיראן – או נורמליזציה עם ישראל כדי לשרוד.

ההיסטוריה נכתבת עכשיו.
לא בשדרות האו”ם, אלא בין הריסות עזה, בגב ההר של יהודה ושומרון, ובטווח הקרוב של טהרן.

מי שמבין את זה יודע מה צריך לעשות: ללחוץ על הגז. הסכמי אברהם באו אחרי איומי סיפוח, הנורמליזציה תבוא אחרי נכבה.

קרדיט: ערוץ טופז רם    קרדיט לתמונות: