הסדר האזורי החדש שהנשיא טראמפ רוצה לקדם במזרח התיכון – דעה

ביקורו של הנשיא טראמפ בערב הסעודית, קטאר ואיחוד האמירויות במאי 2025 השיק את הסדר האזורי שהנשיא רוצה לקדם. לממשל מגוון יעדים: ייצוב סוריה לאחר נפילת משטר אסד, בלימת השפעתה של איראן, קידום אינטגרציה אזורית, וחיזוק האינטרסים הכלכליים האמריקאיים.

איפה ישראל בתמונה?

כפי שניתן ללמוד מהצהרותיו הפומביות ומאופי המפגשים במהלך הביקור, ממשל טראמפ מבקש להשיג 5 יעדים אסטרטגיים מרכזיים באזור:

1. הכלת איראן והגבלת תוכניתה הגרעינית – השגת הסכם מקיף שיגביל את יכולותיה הגרעיניות של איראן ובלימת השפעתה האזורית. במהלך הביקור, טראמפ הצהיר מפורשות כי “איראן לעולם לא תהיה בעלת נשק גרעיני” וכי הוא מעוניין בהסכם חדש ומקיף.

2. הורדת מתיחות וייצוב מדינות האזור – הבטחת ממשלה פרו-מערבית (או לכל הפחות אנטי-איראנית) בסוריה והפחתת האלימות בגזרות אחרות כמו עזה ותימן. המטרה היא להוריד את גובה הלהבות ולוודא שסוריה לא הופכת שוב למוקד אי-יציבות.

3. קידום אינטגרציה אזורית – הממשל רוצה להמשיך את החזון של ממשל ביידן לאינטגרציה אזורית, אם באמצעות מסדרונות סחר, חיבור מערכות הגנה אוויריות או הרחבת הסכמי אברהם.

4. הקטנת ההשפעה של סין – התקרבות מחודשת למדינות המפרץ, בראשן ערב הסעודית, וחיזוק ההשפעה של וושינגטון בהן. ההסכמים בתחום הבינה המלאכותית נועדו לעשות בדיוק את זה – ריאד ואבו-דאבי יצטרפו לצד האמריקני בתחרות הטכנולוגית, ובתמורה וושינגטון תתן להן גישה לשבבים מתקדמים.

5. הבטחת יתרונות כלכליים לארה”ב – הפקת רווחים משמעותיים מעסקאות נשק, טכנולוגיה והשקעות במשק האמריקאי, שעומדים בלב הגישה של טראמפ.

ואת כל זה הממשל רוצה לעשות תוך צמצום הנוכחות האמריקנית במזרח התיכון. הממשל רוצה להתמקד בסין. לשם כך הוא רוצה מזרח תיכון יציב ושקט.

 

כדי להשיג את היעדים, דרושה ארכיטקטורת ביטחון חדשה. כזו בה ארה״ב לוקחת תפקיד תומך ואת צרות האזור פותרות – או בולמות – בעלות ברית מקומיות. למערך הזה כנראה יהיו שלושה עמודים: ישראל, טורקיה והמפרציות.

ישראל הייתה ונותרה נכס אסטרטגי עבור ארה״ב בזכות היכולת הצבאית שלה, שנתמכת ע״י מערך מודיעיני-טכנולוגי מרשים. עבורנו זה נשמע מובן מאליו, אך הסתכלות במדינות המפרץ מראה כמה היא חריגה (על כך עוד רגע).

במערך החדש תפקידה של ישראל הוא בלימה והרתעה של איראן. אם זה בסוריה, בלבנון או נגד מתקני הגרעין, ישראל היא האחראית לתיק איראן. זה לא סותר הגעה להסכם גרעין. לממשל אין אשליות שטהרן לא תנסה לשקם את ציר ההתנגדות. ישראל תהיה אחראית למנוע זאת.

המעצמה הצבאית השנייה של האזור היא טורקיה. טורקיה יכולה לבלום צבאית את איראן, אך עם טיב היחסים בין אנקרה וטהרן זה כיוון שכנראה לא ישא פרי. במקום, טורקיה יכולה לשחק תפקיד חשוב בייצוב של סוריה ומאבק נגד דאע״ש, עוזרת לייצב גם את עיראק. הטורקים כנראה ישמשו כספק ביטחון משלים לישראל, אחראים על יציבות הסהר הפורה.

לבסוף, יש לנו את המפרציות.

בניגוד לישראל וטורקיה, מדינות המפרץ, ובראשן ערב הסעודית, סובלות מחולשה צבאית שלא תעלם גם עם עסקאות נשק חדשות. לכן התפקיד שלהן הוא תפקיד משלים לטורקיה וישראל.

 

כדאי להתעכב על הבעיות של המפרציות בכדי להעריך טוב יותר את תפקידן:

– חולשה דמוגרפית: ערב הסעודית עם 35 מיליון תושבים (40% מהם זרים) מתקשה להתמודד מול מדינות עם אוכלוסיות גדולות בהרבה כמו איראן (86 מיליון) וטורקיה (85 מיליון). כתוצאה מכך, יכולתה לגייס ולתחזק כוחות צבאיים גדולים מוגבלת מטבעה.
– תלות בתמיכה צבאית חיצונית: מדינות המפרץ תלויות בקבלני משנה מערביים לתחזוקת מערכות הנשק המתקדמות שלהן ובסיוע אמריקאי ובריטי בתחומי מודיעין, לוגיסטיקה וניהול קרב. למרות הרכש הצבאי המרשים, מדינות המפרץ עדיין מתקשות בתפעול עצמאי של מערכות מתקדמות.
– יכולת מבצעית מוגבלת: המעורבות בתימן חשפה את המגבלות המבצעיות של הכוחות הסעודיים והאמירתיים, שלמרות עליונות טכנולוגית ומשאבים עצומים, התקשו להשיג הכרעה מול החות’ים לאורך שנים. זהו מצב המנוגד לחלוטין ליכולת ההכרעה שהפגינה ישראל בעזה ובלבנון.

ערב הסעודית לא יכולה להחליף את ישראל או טורקיה במערך האזורי. יש לה תפקיד חשוב אך אחר, כמו שאר המפרציות:

– שמירת הנוכחות האמריקנית באזור: מדינות המפרץ מממנות את פריסת הכוחות האמריקאיים באזור. הן עושות זאת אם בהשקעה ישירה במתקנים צבאיים, או בהשקעה בארה״ב. ההשקעות המפרציות בארה״ב הן הדרך להבטיח את האינטרס האמריקני במעורבות כאן באזור.
– קידום אינטגרציה אזורית: מדינות המפרץ מובילות את פרויקט “מסדרון הודו-המזרח התיכון-אירופה”, שמבטיח לחזק את הקשרים הכלכליים והתשתיתיים באזור ולספק אלטרנטיבה ליוזמת “החגורה והדרך” הסינית. הן גם מקדמות הסכמים כלכלים ומדיניים שונים, בין השאר נרמול משטר א-שרע בדמשק והרחבת הסכמי אברהם.

– מימון מיזמי שיקום: שיקום סוריה, שיקום עזה, ידרשו מאות מיליארדי דולרים. אין לטורקיה או לישראל את הסכומים הללו. למפרציות יש. הן הכיס המקומי שאמור לקדם שגשוג כלכלי דרך השקעה בתשתיות ועסקים.

 

לאור האמור לעיל, ניתן להבין את ההיגיון מאחורי גישת טראמפ לאזור. הממשל מבין את הדינמיקה האזורית ומנסה להפיק ממנה את המרב עבור האינטרסים האמריקאיים:

1. רכישת ביטחון באמצעות כסף: מדינות המפרץ, בשל פגיעותן הצבאית ותלותן בהגנה אמריקאית, נדרשות “לקנות” ביטחון באמצעות השקעות והתחייבויות כלכליות משמעותיות. התלות הביטחונית שלהן מעניקה לארה”ב מנוף לחץ חסר תקדים להשגת התחייבויות כלכליות.

2. האצלת סמכויות ביטחוניות: בו-זמנית, ארה”ב מעודדת את ישראל וטורקיה לקחת אחריות גדולה יותר בתחומי השפעתן הגיאוגרפיים, תוך הפחתת המעורבות הצבאית האמריקאית הישירה.

3. איזון כוחות אזורי: כמשקל נגד להקטנת הנוכחות האמריקאית הישירה, שלושת השחקנים המרכזיים – ישראל, טורקיה ומדינות המפרץ – מתבקשים לאזן זה את זה ולשמור על יציבות אזורית. האיזון חיוני למניעת הסלמה בין בעלות הברית האמריקאיות עצמן.

4. בידוד איראן: המערכת כולה מתוכננת להחליש את השפעת איראן ולהגביל את יכולתה לתמרן בין מדינות האזור.

עבור ישראל, האתגר העיקרי אינו בתחרות על השקעות או בהשוואה לקבלות הפנים המפוארות שזכה להן טראמפ במפרץ. האתגר הוא להבין את תפקידה במערכת החדשה ולנצל את יתרונותיה היחסיים תוך התאמת עצמה לשינויים האזוריים.

לשם כך, על ישראל לפעול בשלושה כיוונים מקבילים: ראשית, עליה להמשיך ולחזק את יכולותיה האוטונומיות, המעניקות לה מעמד ייחודי באזור; שנית, עליה לפתח גישה פרגמטית יותר ביחסיה עם טורקיה, על מנת למנוע הסלמה מיותרת בזירה הסורית; ושלישית, עליה להשתלב באינטגרציה האזורית המתהווה, תוך מינוף יתרונותיה הטכנולוגיים.

בסופו של דבר, יכולתה של ישראל להישאר רלוונטית ומשפיעה במערכת החדשה תלויה לא רק בעוצמתה הצבאית, אלא גם בגמישותה הדיפלומטית ובנכונותה להתאים את עצמה לסדר האזורי המתהווה תחת חסותו של ממשל טראמפ. אם תשכיל לעשות זאת, ישראל תוכל לשמר ואף לשפר את מעמדה כשחקן מרכזי בארכיטקטורה הביטחונית החדשה של המזרח התיכון.

קרדיט: ערוץ הטלגרם המשחק הגדול      קרדיט לתמונות: רשתות חברתיות