לא הכל בתימן זה דם ואש ותימרות עשן

בזמן שכולם מדברים על שארה”ב תוקפת את החות’ים בתימן, ופחות מזכירים שהחות’ים ממשיכים במלחמתם המתמשכת להשתלטות על תימן כנגד מי שלא נמצא איתם בברית זו או אחרת, וגם פחות מדברים על מאבקי כוח ושליטה בין בריתות שבטים בתימן שמגובים ע”י מוקדי כוח אזוריים, ויש מי שמזכירים את התימנים שנופלים קורבן למלחמת האזרחים הארוכה, אזכיר לכם שלא הכל בתימן זה דם ואש ותימרות עשן.

מעבר לתקיפות האמריקאיות, ולקווי החזיתות המרובות בהן נמשכת הלחימה בין החות’ים לכל השאר, ומעבר לישובים בהם החוחת’ים ממשיכים לירות על אזרחים, ומעבר לשדות המוקשים וזירות המטענים אותם החות’ים ממשיכים לטמון בדרכים כפריות וסביב בארות מים, ומעבר להתפרצות סבב קרבות קצר בין שבטים יריבים, וגם מעבר לכל הקשיים של העקורים הרבים, מעבר לכל אלה, בתימן כמו בתימן, לצד כל הנאמר לעי”ל, החיים נמשכים, ואפילו יש מקום לאירועי תרבות חגיגיים.

סיפרתי לכם לאחרונה על מאבקי הכוח במחוז חצרמוות  (קישורים נוספים מוזכרים בפוסט) והיום אספר לכם שביום חמישי שעבר, 3 באפריל, התקיים באצטדיון האולימפי בעיר סיאון (سيئون = Seiyun) שבמרכז מחוז חצרמוות, הנמצאת כ- 20 ק”מ מזרחית לעיירה שיבאם, המוכרת בכינוי “מנהטן של המדבר” , עליה כתבתי בעבר, פסטיבל מוזיקה בשם “מנגינות התקופה היפה” (ألحان الزمن الجميل = Melodies of the beautiful time) ואציין שהאצטדיון (استاد سيئون) המכיל 30 אלף מקומות ישיבה + אלפי מושבים על כר הדשא, היה מלא.

הפסטיבל שמתקיים בפעם השנייה, ושאורגן על ידי קרן התרבות של חצרמוות, הוא יוזמה משותפת של הקרן עם המוזיקאי מחמוד אל-הינדי (محمود الهندي = Mahmood Alhendi) המייסד ומנהל הפרויקט המוזיקלי, שהציג לבאי הפסטיבל מספר מיצירותיו המוזיקליות, בליווי שירה וריקודים, כדוגמה לשימור המורשת המוזיקלית של חצרמוות שאותה הוא רוצה להציג לדורות חדשים בסגנון מודרני.

אזכיר שבתימן כמו בתימן, לכבוד יש חשיבות עליונה, וכך גם לזהות השבטית, ולאור זאת ניתן להבין את החשיבות שמייחסים לפסטיבל המוזיקלי במחוז, כפי שהיא מתבטאת בדברי עאמר סעיד אל-אמרי (عامر سعيد العامري = Amer Saeed Al-Amri) סגן מושל חצרמוות לענייני עמק ומדבר (כשבחצרמוות אומרים “עמק” הכוונה היא לעמק חצרמוות = ואדי חצרמוות) כאשר שיבח את מאמצי הקרן והמלחין להחיות את המורשת המוזיקלית של חצרמוות, ואת חשיבות יוזמות תרבותיות כמו הפסטיבל, לשימור הזהות האמנותית של חצרמוות והכרת חשיבותה בתרבות הלאומית.

מחמוד אל הינדי אמר שלאירוע תרבותי כזה יש חשיבות, והוא המגלם את חיבור הדורות לציוויליזציה העשירה ולמורשת האמנותית של חצרמוות, ושלמוזיקה יש תפקיד מכריע בשימור הזהות התרבותית ובהשארת חותם מתמשך בזיכרונותיהם של הדורות הבאים.

במהלך השבוע האחרון עלו ברשת דיווחים על הפסטיבל, עם שלל תמונות וסרטונים, חלקם באתרים המזוהים עם מחוז חצרמוות, וכך גם בחשבונות ברשתות החברתיות. דוגמה לפרסומים מהאירוע המוזיקלי, תוכלו לראות בערוץ היוטיוב של חצרמוות 21  – אתר חדשות מהמחוז, ובתגובה הראשונה לפוסט זה.

בפרסומים מטעם מחוז חצרמוות, מציינים שהפסטיבל הוא חלק מסדרה של אירועי תרבות שמטרתם להבליט את המורשת האמנותית של חצרמוות ולספק הזדמנות לדור הצעיר ללמוד על מורשתה המוזיקלית העשירה.

יפה לראות שלפרסומים ברשת מתלווה התיוג ברוח העם התימני הגאה – “תרבות היא חיים (#الثقافة_حياة)
ובהערת שוליים אספר לכם, שלאחר שהחלו לעלות לרשת סרטונים ותמונות מהפסטיבל, בהתאם לרוח התקופה, החלו גם להתפרסם התגובות של הנדסת התודעה הפלסטינית, שרוטנת, מיללת וצועקת בכל פעם שמתגלה למורת רוחם, שבעולם הערבי החיים ממשיכים והעולם הערבי ועולם האסלאם לא עוצרים הכל למען “אחיהם הפלסטינים”, וכך לצד תגובות המשבחות את הפסטיבל, תוכלו למצוא גם תגובות נוזפות כגון: “אחינו בעזה מתים בזמן שאתם רוקדים” (اخواننا في غزه تموت وانتم بترقصو)

אציין שבפסטיבל המדובר, כל המופיעים על הבמה, נגנים, זמרים ורקדנים, היו כולם גברים, אבל בתימן גם נשים יכולות להופיע על במה, ואפילו בפני קהל של נשים וגברים (שכמובן יושבים בנפרד ולא במעורב) כפי ניתן היה לראות במופע של הזמרת מריה קחטן  (ماريا قحطان = Maria Qahtan) בעיר מוח’א, כחלק מחגיגות עיד אל-פיטר בתחילת החודש.

קרדיט: ערוץ הטלגרם מבט למזרח התיכון     קרדיט לתמונות: רשתות חברתיות