האמן היהודי הלבנוני יוסף טראב: היהודי האחרון שחי ומת בביירות. חלק ב’

תומך מרקסיסט של פלסטין

יוסף טראב, כפי שכינה את עצמו, היה “מרקסיסט עצמאי” שמילא תפקיד במהפכת מאי 1968. בסוף 1967 התקיים מפגש גדול בפריז, פסטיבל בנושא הפלסטיני, בו השתתפו צרפתים, ערבים וישראלים.

הפסטיבל התרחש בצל התבוסה ב-1967. טאראב השתתף בפסטיבל זה כנציג הוועדה הפלסטינית לסטודנטים לבנונים בפריז, ורבים נשאו דברים במהלכו. תומכי ישראל התמקדו במה שהם כינו רדיפת יהודים על ידי מדינות ערב, והגיע תורו של טאראב לקום ולומר: “אני מדבר כיהודי ערבי, אני מדבר כיהודי ערבי מלבנון, ובריאותי טוב”.

לדבריו, אין בעיה יהודית במדינות ערב, ושהבעיה הזו, אם היא קיימת, נגרמת מהקמת ישראל, לא ממדינות ערב. לפני שהתמסר לביקורת, טראב הונע מרעיונות מהפכניים, תמך חזק בעניין הפלסטיני ותמך במנהיגיו לאמץ רעיונות סוציאליסטיים. מוסף א-נהאר פרסם שער שכותרתו “יוסף טראב: אני יהודי ערבי”.

לאחר עשרות שנים של כתיבה ב-L’Orient-Le Jour, כמו גם תפקידיו התיאטרליים כשחקן לצד רוג’ר אסף, ג’לאל חורי, בורג’ פאזליאן ואחרים, הוא גם ביים מחזה אבסורד פולני מאת ויטולד גומברוביץ’, אותו הציג ב-1967 והתבלט בכלים התוססים שלו שהעניקו לו את הבימוי” בעיבוד שלה.

הוא היה קורא נלהב והיה בעל ספרייה גדולה, שחלק גדול ממנה תרם לאוניברסיטת רוח הקודש בקסליק. הוא אסף ציורים שכיסו את קירות ביתו, ומכר מספר מהם לאחר שפרש מהכתיבה כדי להבטיח את הוצאות המחיה שלו בתקופת הפרישה שבילה בביתו באזור ג’וניה. הוא נאלץ ב-1985 לעזוב את אזור ראס ביירות, מגרש המשחקים של ילדותו ונעוריו, והאזור בו עסק בביקורת ועיתונות.

נכתב עליו שהוא “היהודי האחרון” בלבנון. הוא סירב לעזוב את לבנון, ואמר שמעולם לא ויתר על הים, השמש והאור של ביירות, ושתמיד הרגיש שייכות ללבנון.

אמנם בצעירותו למד כלכלה, סוציולוגיה ופילוסופיה בין ביירות לפריז, שם התגורר כחמש שנים, אבל סיפור מעניין החזיר אותו לביירות כמבקר אמנות בעקבות מאמר שכתב על צייר לבנוני נטורליסט, לא אקדמי, בשם מוחמד סאקר.

הוא היה נגר וצוללן עם אישיות מצחיקה. הוא רצה לערוך תערוכה של ציוריו (כולם בהשראת העולם התת-ימי) בפריז, אך המהפכה המפורסמת של 1968 ביטלה את האירוע, מכיוון שלא חולקו הזמנות ובתערוכה השתתפו מעט מבקרים. באותה תקופה חש טראב שנעשה לו עוול, ולכן החליט לכתוב מאמר על ציוריו ולשלוח אותו בדואר לעיתון “L’Orient” בביירות.

טראב מספר שבאמצעות מאמר זה הוא גילה שהוא טוב בקריאת ציור כפי שהיה טוב בקריאת תמונה קולנועית. עם שובו ללבנון הזמין אותו ז’ורז’ נקאצ’ה, מו”ל “ל’אוריינט”, לערוך מוסף מגוון לעיתון, ומשם יצאה לדרך הקריירה שלו כמבקר אמנות וכאמן חזותי בפרט.

טראב חי בעידן של גדולי הציירים, ביניהם פול גיראגוסיאן, צ’פיק עבד וחוסין מאדי. הוא התפרסם בעינו האנליטית, הנוקבת והמדויקת לציור שעמד לפניו, כשהוא מתעד את התבוננותיו והתרשמותיו מסגנונו ותוכנו. כדי שרשימותיו יהפכו לבסיס למאמריו המקצועיים והאובייקטיביים. הוא לא התיידד – על פי הודאתו – עם אמנים עד לאחר כתיבת המאמר הראשון על האמן.

הוא כתב ספר חשוב על האמן המנוח פול גיראגוסיאן, עשרות ספרי לימודי אמנות חשובים בצרפתית וכמה הקדמות ספרים לסופרים אחרים. את מאמריו וחלק ממחקריו מסר לספרייה האוריינטלית לשימור וסריקה לארכיון אלקטרוני.

קרדיט: איסמעיל פאקיח – אלג’נובייה       קרדיט לתמונות: רשתות חברתיות