חתולי מצרים העתיקה

במצרים העתיקה לחתולים היה מעמד המזכיר את זה של הפרה בהודו.

לצד יתרונות פרקטיים (התמודדות עם זוחלים ומכרסמים) יחסו לחתולים גם יכולות מאגיות.

חייהם היו שווים לחיי אדם: על הריגה מכוונת של חתול הונהג גזר דין מוות. על הריגה לא מכוונת – במקרה הטוב ניתן היה לשלם קנס ובמקרה הרע – סקילה למוות באבנים. כ-5 מיליון חתולים נחנטו במותם למומיות.

בעלי חתולים נהגו לגלח את גבותיהם כאות אבל על מותם. בקברו של תות ענח’ אמון התגלו 200 חתולים חנוטים.

רעמסס השני החזיק בארמונו כ-400 חתולים, ואילו הפרעה שושנק הראשון (המוכר במקרא כשישק מלך מצרים שפלש לארץ ישראל בשנת 925 לפנה”ס), בנה את עיר פי-בסת/פר-בסתת אותה הקדיש לאלת החתולים בסתת (באסת) בדמות אישה עם ראש חתול או לביאה – מגינת פרעה, פריון וילודה, אושר משפחתי ומגנה ממחלות ורוחות רעות. באופן מפליא, דווקא בחתולים תולים את האשם באבדנה של האימפריה המצרית הקדומה: עפ”י גרסת הסופר/היסטוריון היווני-מקדוני פוליאינוס (שלא ידוע כמה מהימנה), בקרב פלוסיום (בשנת 525 לפנה”ס) החריב צבא פרס בראשות המלך כנבוזי השני את ממלכת מצרים, לאחר שזה פקד על צבאו לצייר את דמותה של אלת החתולים בסתת על מגיניהם ולשאת עימם חתולים וחיות מקודשות נוספות לקרב. הלוחמים המצרים חששו לירות חיצים על הפרסים מתוך פחד לפגוע בחיה הקדושה ולהרגיז את האלה בסתת בחרו להימלט מזירת הקרב. המלך פרעה פסמתיך הוצא להורג וממלכתו נכבשה ונבזזה.
כיום החתולים הרבים שממשיכים לפקוד את שרידי מצרים העתיקה, מסמלים את הקשר לתרבות העבר.

קרדיט: ערוץ הטלגרם אנליזה ניוז    קרדיט לתמונות: רשתות חברתיות