מלחמת העצמאות החדשה: השינוי לטובה באסטרטגיה הישראלית. דעה

הדור שלנו הוא לא דור שחונך לערכיי ניצחון. תודעת ניצחון וכיבוש זה משהו יותר עמוק מתנועות פוליטיות או שאלות אידיאולוגיות. אלא ראייה שהאם המדינה היא כלי שנועד לדורות הבאים או זמנית בלבד.

האימפולסיביות, היא אנטי מדינית: חוסר יכולת לראות 10 או 20 שנה קדימה מרוב הרים של ציניות, רגשנות או חוסר היכולת להציב מטרות על פני שנים. מאותה סיבה שאין מטרו בישראל, אין תשתיות בישראל, אין ניצחון בישראל. הציפייה לפתרונות “זבנג וגמרנו” בכל תחום, מונעת מהמדינה פיתוח.

דוגמה לכך היא מלחמת ששת הימים והסכמי אוסלו: 2 פתרונות “זבנג וגמרנו”.

מלחמת ששת הימים, נעצרה כשפשוט “כבשנו שטח” והיינו עם ניצחון זמני, מול הנצחת בעיות: שאלות דמוגרפיות קשות והיעדר כוח בינלאומי שיכיר בהישגים האלו. בסוף חוץ מרמת הגולן ו-70% יו”ש, הכל נקרע מאיתנו.

הסכמי אוסלו, כשפשוט “יצאנו משטח” עם “שלום” זמני, תוך יצירת פרוקסי כושל של “הרשות הפלסטינית”, היעדר הסכם חתום וישיר מול המעצמות, היעדר הסכם אזורי כולל, היעדר מנופים ישראלים. ישראל פשוט “נתנה” נכסים, אבל קיבלה “הצהרות”. גם היציאה מלבנון וההתנתקות אותו תהליך: “זבנג וגמרנו”.

מלחמת העצמאות – היא המלחמה האסטרטגית היחידה בתולדות מדינת ישראל. היא גם הייתה הכי ארוכה עד חרבות ברזל, עם מספר מחריד של 6,000+ הרוגים ישראלים שהיו אחוז מהאוכלוסייה. אם היינו מגיעים למספר כזה מחריד היום, זה היה כמעט 100,000 ישראלים הרוגים. נורא.

מנגד – מלחמת העצמאות היא היחידה שהביאה שינוי גיאו-אסטרגי:
– האוכלוסייה הערבית גורשה בהמוניה ונשארה במדינות הקולטות.
–  כל השטחים שישראל כבשה הפכו ללגיטימיים.
– ההכרה במדינת ישראל הושלמה.

חלק מתודעת הניצחון: לצאת למלחמות על פני שנים. לא חודשים, לא שנתיים. שנים. לעצב את המזרח גיאו-אסטרטגית. לכן האולפנים והפילוספים ששואלים “מהו ניצחון” תמיד מבולבלים, כי הם לא יודעים לייצר דרך פעולה ביצועית של אסטרטגיה.

ישראל פועלת כעת בשינוי תודעתי:
– היא לא רק “משמידה את חמאס”. אלא מוכנה לשלם מחירים אסטרטגיים מולו בשביל התמונה הגדולה: לרוקן את עזה דמוגרפית.
– היא לא שואפת “להשמיד את חיזבאללה”, היא שואפת להפוך את לבנון לפונקציה לא מתפקדת. (בכך שלבנון ערב מלחמה ועימות מתמשך מול סוריה)
– היא קצת פולשת לסוריה, אחרי שהפילה את המשטר המרכזי של אסד וכעת עובדת על הדרוזים ויצירת שינוי אסטרטגי באזור.
– היא לא חותרת “לפגוע בכור באיראן” (מהמובן האוטומטי, זו מטרה עליונה) אלא משתמשת באיראן כמנוף על טורקיה.
– היא לא באה “ענייה” לעולם ומייצרת מנופים מול המעצמות של שגשוג כלכלי כמו נתיב הסחר, משאבי גז וכוח טכנולוגי לעולם לצד איתנות פיננסית.

זו לא ישראל שמשאירה את קהיר ודמשק עומדות אחרי ששת הימים. זו לא ישראל שמשאירה את אוכלוסיית האויב אחרי ששת הימים. זו ישראל של מלחמת העצמאות: חושבת אסטרטגית.

ככה נראה תהליך בריא של אומה בקבלת החלטות.
לעבר ישראל הגדולה.

קרדיט: ערוץ הטלגרם טופז רם    קרדיט לתמונות: ערוץ הטלגרם היוצרים AI