בין חלום לחזון

ניקולו מקיאוולי נפטר ב-21 ביוני, 1527.

בן אוהב לאיטליה, מקיאוולי השקיע את חייו בניסיון לאחד את איטליה ולגרש את הברברים ממנה (ספרד, צרפת, האימפריה הרומית הקדושה). הוא קיווה שהמדיצ’י תהיה המשפחה שתעשה זאת. הוא גילה לצערו שהמדיצ’י מתעניינים יותר בעושר וכבוד מישועת איטליה. הוא נפטר כשאיטליה עמדה להיטרף ע”י קיסר האימפריה והפכה למשך 300 השנים הבאות לא יותר מטריטוריה שעוברת בין כובשים.

כ-100 שנים אחרי מותו של מקיאוולי, מדינאי גדול אחר – הקרדינל רישלייה – גסס במיטתו. ב-4 בדצמבר 1642 ארמן ז׳אן דו פלסי, דוכס רישלייה, היה על סף הגשמת חזונו. הקרדינל הקדיש את חייו לחזק את הכתר הצרפתי, הפך את צרפת למונרכיה אבסולוטית ונהל מלחמה מרה נגד בית הבסבורג שאיים על צרפת. כשהקרדינל הפך לראש השרים צרפת הייתה מחולקת, חלשה ומוקפת אויבים. כשנפטר, צרפת כבר אוחדה והיא עמדה להפוך לכוח החזק ביבשת אירופה.

את המשפט “הפוליטיקה היא אומנות האפשרי” טבע אוטו פון ביסמרק, הקנצלר הראשון של גרמניה. לכאורה, המשפט נועד להנמיך ציפיות – הפוליטיקה עוסקת במה שאפשרי, במה שקרוב, במה ש”ריאלי”. מי שרוצה לעסוק בפוליטיקה צריך להנמיך ציפיות, להיות מתון בשאיפות שלו ולהיות מוכן לחיות עם מגבלות. אבל אם זה כך – זה ממש לא תיאור שמתאים לביסמרק.
בקיץ 1862 פגש את ביסמרק בנג’מין דיזראלי, אז ראש האופוזיציה בבריטניה ולימים ראש ממשלת בריטניה. הייתה זו מסיבה בבית השגריר הרוסי בלונדון.

ביסמרק סיפר לכל מי שרצה לשמוע שהוא מתכוון להפוך לראש ממשלת פרוסיה, לסדר את הצבא, להכריז מלחמה על אוסטריה ולאחד את גרמניה. סביר להניח שרוב מי שהקשיב לתוכניות השגריר הפרוסי היה משועשע: החלום הגרמני על רייך מאוחד היה פנטזיה ששורשיה במאה ה-13.

באמצע המאה ה-19 לאומנים גרמנים ניסו להקים גרמניה כזו ונכשלו. גרמניה הייתה מפוצלת בין ממלכות רבות ויריבות. ביסמרק היה מישהו שעושה צרות שהוגלה לתפקידו כשגריר, לא מישהו שנראה כעומד להפוך לקנצלר. אולי השגריר שתה קצת יותר מדי יין, והתחיל לדבר שטויות…
אבל דיזראלי לא היה משועשע. הוא הזהיר את השגריר האוסטרי: “שים לב לאיש הזה. הוא מתכוון למה שהוא אומר”.

כשביסמרק נפטר ב-30 ביולי 1898 הרייך הגרמני עמד כמעט 30 שנה. הוא עשה את כל מה שהבטיח: סידר את הצבא, הכריז מלחמה על אוסטריה, איחד את גרמניה. שתי מלחמות עולם ופיצול בין מזרח ומערב לא הצליחו להרוס את שביסמרק בנה – גרמניה מאוחדת.
המשפט “הפוליטיקה היא אומנות האפשרי” אולי לא מתכוון ליעדים אלא לאמצעים. מדינאי נמדד ביכולת שלו לגשר בין המציאות הנוכחית ובין *החזון* שלו. ניסיון לשפוט את החזון לפי המציאות עכשיו היא טעות – החזון אמור להניע אותנו לפעולה כדי לשנות את המציאות הזו. החזון צריך להישפט לפי ניתוח המציאות שלו, זיהוי בעיות והפתרונות המוצעים והרעיונות אותם הוא משרת.

כשאנו באים להציע חזון לישראל, חזון אסטרטגי חדש, המציאות הנוכחית אינה יכולה להיות הבסיס לפסילת החזון. בקושי בסיס לחזון. זמן רב מדי ההנהגה שלנו לא ידעה לצייר חזון חיובי ברור ומכאן שגם לא ידעה כיצד לגשר בין המציאות הנוכחית לאותו חזון.

לתת למציאות הנוכחית להמשיך ולהכתיב את היעדים שלנו, תתקע אותנו באותה מציאות. כדי לשנות מציאות, דרוש חזון שאליו יפעל הרצון הלאומי. כדי לממש את החזון, דרוש הידע לפעול עם מה שאפשרי כרגע ולבנות עליו. א

בל אין האפשרי מגביל את החזון – הוא חומר הבנייה שלו. כפי שכתב הרצל: ״כל מעשיהם של בני האדם היו פעם חלומות; כל מעשיהם יהיו ביום מן הימים לחלום״.

קרדיט: ערוץ הטלגרם המשחק הגדול   קרדיט לתמונה: רשתות חברתיות